הקו האחרון של נתניהו

במגעים הקואליציוניים לאחר הבחירות סירב בנימין נתניהו להוציא מפיו את המנטרה של "שתי מדינות". שיחה אחת עם ברק אובמה הספיקה כדי שיקפל את דגל ההתנגדות למדינה פלשתינית, ויזמר, כאחרון השמאלנים, את פזמון "שתי המדינות", למרות שהוא האיש שידע לנמק באופן העמוק ביותר עד כמה מסוכן הדבר לעצם קיומה של ישראל. הוויתור הזה עצר בראש ובראשונה את כוונתו לבנות את שטח 1-E החיוני, המחבר בין מעלה אדומים לירושלים ואמור לקטוע סופית אפשרות לרצף ערבי בין יהודה לשומרון לסיכול הקמת מדינה פלשתינית. הוויתור הבא היה ההקפאה הרשמית והמוצהרת, זו שעליה "זכה" למחמאה מפיה של הילרי קלינטון: "הצעתו של ראש הממשלה נתניהו בנוגע לריסון מדיניות הבנייה בהתנחלויות היא חסרת תקדים". שיא החולשה של נתניהו התבטא בהקפאה הבלתי מוצהרת בירושלים בניגוד גמור לכל הבטחותיו הקודמות. כל הוויתורים הקודמים, למרות הרסנותם, יכולים היו להיות מוסברים בתירוצים טקטיים, כלומר הימנעות מעימות עם נשיא ארה"ב על נושא ההתיישבות ביו"ש. הסברת זכותנו שם הוזנחה על-ידי רוב ממשלות ישראל, ולכן בחירת זירה נוחה יותר לעימות במקרה שהדחף האנטי ישראלי של אובמה לא יבוא על סיפוקו, הייתה מהלך טקטי הגיוני.

הכניעה שבהקפאת ירושלים היא הטעות הגדולה ביותר של נתניהו. זה היה, ועודנו, המגרש הנוח ביותר להתנגשות עם הממשל האמריקני הפרו-ערבי, שבאופן זמני, עד לבחירות לבתי הנבחרים בארה"ב, יושב בשקט. סביב ירושלים ניתן היה לאחד כמעט את כל העולם היהודי ואת רוב דעת הקהל בארה"ב. על-רקע עימות שכזה היה פורץ מרד בקרב המועמדים הדמוקרטיים נגד אובמה נוכח האיום על סיכוייהם להיבחר. הסערה סביב הבנייה בשכונת רמת שלמה שפרצה בביקורו של סגן הנשיא, ג'ו ביידן, סיפקה את ההזדמנות לבלימת הסחף, אך נתניהו התקפל והחמיץ אותה. אובמה, שדחה את העימות והעמיד פנים ידידותיות בגלל הבחירות הקרבות, היה נאלץ לבלוע את הבנייה בירושלים לו התעקשנו. אבו מאזן, לעומתו, לא היה מסוגל להבליג. כך היה המו"מ המסוכן נופח את נשמתו עוד בטרם נולד, בתקופה שהממשל כבול ביכולתו להפעיל לחצים וכל מושג "הלחץ האמריקני" היה סופג מהלומה היסטורית. כעת מוצא את עצמו נתניהו מתמודד עם לחצים לחידוש ההקפאה לצורך הצלת המו"מ, משימה קשה יותר להתנגדות ולהסברה מאשר על נושא ירושלים.

ההתעקשות של נתניהו להכרה בישראל יהודית אכן קולעת באופן מדויק בלב הסכסוך. הסכמה ערבית לריבונות יהודית כזו או אחרת, אכן עשויה הייתה לאפשר, תיאורטית, פתרון שיסיים את הסכסוך. אי-הסכמה לריבונות יהודית כלשהי חושפת את רצונם של הערבים בכל הארץ, בנוגעה בעצב ערבי רגיש ביותר. אין סיכוי שמנהיג ערבי כלשהו יוותר במוצהר אפילו על המילימטר האחרון בחוף תל אביב לטובת ריבונות יהודית, וזאת מהסיבות הדתיות והתרבותיות המוסלמיות העמוקות ביותר. אדמות שהיו בשליטת האיסלאם מוגדרות בציווי דתי כ"דר-אל-איסלאם" - נחלת האיסלאם, שכל עוד נמצא בידיים זרות, מוגדר כ"דר-אל-חרב" - מקום המלחמה. הכלל הזה חל בעיני המוסלמים עד עצם היום גם על אנדלוסיה שבספרד למרות מאות השנים שחלפו מאז הכיבוש הנוצרי, כך שארץ ישראל שעד ל-1917 הייתה תחת שלטון מוסלמי נמצאת עמוק בתחום ההגדרה הזו. מנהיג ערבי שיסכים להגדיר שטח כלשהו כ"דר-אל-יאהוד", יודע היטב כי עליו להתחיל לספור את הדקות שנותרו לו לחיות.

האם בחר נתניהו את ההכרה הזו כתנאי בל יעבור או שמא מדובר בעוד תירוץ נואש לעיכוב קבלת התכתיב האמריקני? בכל מקרה, זהו מבחנו האחרון. עמידה בו תצדיק את כל האשראי שקיבל עד היום מציבור בוחריו וממפלגתו. כישלון בו, יצביע על כך שהוא אינו אלא מהדורה נוספת של ליכודניק ש"ראה את האור" השמאלני, והפך לקריקטורה של ציפי לבני.