כנס בית הנשיא למדיניות חברתית-כלכלית אירח (ב', 6.9.04) במעמד נשיא המדינה, משה קצב, שרי הממשלה וכמאה מומחים מהתחומים השונים של המדיניות החברתית-כלכלית.
המפגש, ביוזמתו של קצב, נערך במשכן הנשיא בירושלים זו השנה השלישית ברציפות וכולל סדרת הרצאות של חוקרי מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בנושא שיתוף המגזרים - הממשלתי, הפרטי והמלכ"רי - בשירותים החברתיים.
במפגש הציגו את עמדתם נשיא המדינה, שרי הממשלה הכלכליים-חברתיים, נגיד בנק ישראל וקברניטי המשק. הכנס נחשב למפגש השנתי המרכזי ביותר לניתוח משולב של המדיניות הכלכלית והמדיניות החברתית של מדינת ישראל.
הנשיא אמר בפני באי הכנס, כי הוא מציע להנהיג מדיניות של מס הכנסה שלילי לחלשים, בדומה להצעתו המקורית של שר התחבורה, מאיר שטרית. "אין חולק שהמצב הכלכלי מחייב שינויים וצמצומים, אך צריך שיעשו מבלי לפגוע במי שאינו יכול לשאת בנטל", אמר קצב, והוסיף: "אני מברך את ראש הממשלה על הצהרתו בפתח דיוני התקציב לשנת 2005 על חשיבות הדאגה לשכבות החלשות. עלינו להציב את המאבק בעוני בעדיפות גבוהה".
הנשיא הצביע על מחקרים המוכיחים כי צמיחה מהירה אינה בהכרח מביאה לצימצום העוני. לעומת זאת, מוכיחים מחקרים בצורה בורה ששווין בחלוקת ההכנסות וצימצום העוני מאיץ צמיחה כלכלית".
פרופ' יעקב קופ, מנהל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, אמר בכנס, כי בעשור האחרון שולטת בכלכלה הישראלית גישה מוטעה, הרואה בצמצום המגזר הציבורי יעד מספר אחד ולעיתים יעד בלבדי. לדבריו, טוב יעשה אם נחזור לגישה הרואה בצמיחה את היעד המרכזי. "שנות התשעים הראשונות המחישו, כי במשק שצומח בקצב מהיר ניתן להשיג גם יעד משני של הקטנת ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר".
פרופ' קופ טוען עוד, כי תהיה זו שגיאה קולוסאלית להפקיד את מערכת הבריאות בידי המגזר העסקי, כפי שנהגו האמריקנים. לדבריו יש ללמוד בנושא השירותים החברתיים דווקא ממדינות אירופה, השואפות לצדק שוויוני יותר מארה"ב.
עמדה זו חוזקה על-ידי ארנון גפני ופרופ' צבי זוסמן ממרכז טאוב, המבהירים כי צעדי הריסון שנקט האוצר, והיו צו השעה, הופכים לחזון של "הקטנת המגזר הציבורי", חזון משכנע לכאורה אך איננו עומד במבחן הניתוח המקצועי, איננו תואם את תנאי המשק הישראלי ומנוגד לערכי המסורת היהודית.
יתר על כן, הכלכלה בישראל מייצרת יותר ויותר עוני ופערים, הצמיחה איננה מקטינה את הפערים והעוני ומתברר, שגם עבודה איננה מצילה מעוני. כמעט מחצית הנפשות העניות בישראל נמצאות במשפחות בהן יש מפרנס עובד. התופעה בולטת במיוחד אצל שכירים, בעלי השכלה ומיומנות נמוכה.
פרופ' זוסמן מצביע על מדיניות של "הרעבת" הציבור מצריכת שירותי בריאות וחינוך (בעשור 1990-2000 גדלה צריכת שירותי החינוך והבריאות ב-15 אחוז לנפש לעומת 35 אחוז לנפש בצריכה הפרטית).
פרופ' דב צ'רניחובסקי, ראש תחום הבריאות במרכז טאוב, מתריע על כך שהתנהגות המדינה בתחום הבריאות מצביעה על אובדן דרך במערכת. לדבריו, המדינה בוחרת בדרך הקלה של קיצוץ חלקה במימון, ללא השקעה בשינויים מבניים. כך קורה שכשלושה-רבעים מהציבור מחזיקים בביטוח בריאות מרצון, במימונם הפרטי, באמצעות קופות-החולים וחברות הביטוח.
כך קורה, שההוצאה הלאומית לבריאות עלתה בקצב מהיר יותר מהגידול בתוצר, עם עלייה חדה יחסית מ-1988. בנושא זה התבצע לאחרונה מחקר נוסף במרכז טאוב (טוביה חורב, 2004), אשר הראה כי בעשור האחרון אושרו 357 תיקוני חקיקה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, 262 מהם במסגרת חוק ההסדרים במשק ומרביתם ביוזמת משרד האוצר, שביקש לסגת ממעורבות המדינה במימון המערכת, ויצר סטגנציה מבנית וחוסר שוויון.
גם בתחום החינוך חדרו גופים חוץ-ממשלתיים למערכת והם מעוררים תהליך הפרטה מדורג. ד"ר דן שרון, חוקר במרכז טאוב בתחום החינוך מגלה, כי מאחר ש-95 אחוז מתקציב משרד החינוך מנותב לשכר, מתהווה חוסר גמישות תקציבית ולמעשה סטגנציה בחינוך.
המחויבות כלפי 150,000 גננות, מורים ומורות, שהם עובדי מדינה, בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים, איננה מאפשרת שינויים ושיפורים. מצב זה עודד את כניסתם של גופים חוץ-ממשלתיים לחינוך. דרכי הכניסה הן מגוונות וכוללות "בתי-ספר מיוחדים" של עמותות, שנהנו מסיוע ההורים, בתי-ספר פרטיים, חינוך אפור, תגבור ותוספות לשעות הלימוד, וגני-ילדים ופעוטונים. החדירה הבלתי-מבוקרת מגבירה את אי-שוויון במערכת החינוך ומחייבת את המדינה לגבש מערכת כללים, מדיניות ותיאום.
