אומרים שיש שמאל אחר...

אינני מבקשת להמציא את הגלגל. אני מבקשת להוציא את הגלגל מן הגשטאלט שבו הוא תקוע, להרחיב מעט את מדי ה"שמאל", בכדי לתת מקום למתלבטים נוספים לנסות ולמדוד; מי יודע? אולי, אחרי הכל, השד השמאלני פחות נורא ממה שהוא מצטייר?

האזרח היהודי-ישראלי הולך פעם בארבע שנים לקלפי ומצביע. הוא מצביע כי הוא למד עוד בתיכון, בשיעורי האזרחות, שהדרך היחידה שלו להשפיע על השלטון בישראל היא דרך הקלפי. נכון, הוא יכול גם לצאת לרחובות, להפגין בראש חוצות. הבעיה היא שהאזרח הקטן לא כל-כך בטוח במסר שהוא מעוניין להעביר. יש כל-כך הרבה דברים שלא נראים לו, אז איך באמת אתם מצפים שיידע מה הכי בוער במדינתו - הביטחון? יחסי החוץ? הכלכלה? החינוך?

האזרח הקטן מבולבל. הפס הרחב של המידע מתחיל לחנוק אותו. במצב שכזה, הוא עושה את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות - טומן ראשו בחול, או לפחות מצקצק בלשונו ועובר לעמוד הבא בעיתון. "הממשלה החליטה להנחית מיסים על מלגות הסטודנטים? כנראה יש סיבה". מבלי לשים לב, עובר האזרח הקטן לשלב המסוכן יותר: התאמת העובדות לתיאוריה. לדוגמה: "תראו לי סטודנט אחד, שלא מגיע עם רכב לאוניברסיטה. מסקנה: כנראה המיסים על המלגות מוצדקים". משוואה פשוטה מאין כמוה. לכאורה.

מתי הפסקנו להציף את הרחובות בתגובת מחאה כלשהי? מתי הפכנו לנתיני בובות, הכה מושלמים עבור ממשלת ישראל? מה יגרום לנו להתעשת, ולצמצם את הקיטוב בין צידי הקשת הפוליטית?

למה השמאל נתפס מאיים? בעצם, זו השאלה שתמיד עקצצה בי, כל פעם שקראתי שורת נושא המתחילה ב"השמאל - סכנה לקיום מדינת ישראל". משום מה, הודעות מעין אלו טומנות בחובן, בדרך-כלל, את ההמשך המוכר כ"ללא תוכן". אולי היו מיטיבים אנשי השמאל לענות לתגובות הקוראים (הטוקבקים) למאמריהם. כי, בינינו, הרי לא ניקח תרופה לפני שעברנו על העלון המצורף, המסביר את ההשפעות, תופעות הלוואי, מינון מדויק וכולי. מדוע שאנשי הנגד ייטלו את המלצות הכותבים במאמרי השמאל ככתבם, אם האחרונים לא ינסו לענות על מספר שאלות רלוונטיות...?

מצד שני, ישנן תגובות ענייניות, אשר בהחלט יכולות לגרום לנו, הכותבים, לחשוב על הדרך שבה הוצגו הדברים ועל מענה הולם, גם לדרכים החילופיות שהועלו כתגובה. מבלי שנרצה, מכאן יכול להתפתח דיאלוג בין שני קטבים, לכאורה, מנוגדים. האין זו תחילתה של דרך מופלאה?

אנשי השמאל נחשדים, לרוב, בהתנשאות. לא אתחיל, אפילו, להתעכב על שאלת הרלוונטיות לנושא. אנחנו נוטים להתלקח כל אימת שעולה נושא זכויות הפרט וחירותו, בייחוד כשנוגע הדבר במישור הפלסטיני. הייתי שמחה לו היינו מפגינים להט דומה, בבחינת "נאה דורש - נאה מקיים", כאשר נוגע הדבר לזכויות קוראי המאמרים שדעתם אינה עולה בקנה אחד עם דעותינו. ואין הכוונה למענה פרטני, ובטח שלא למענה על התלהמות כלשהי. אני מתכוונת להתייחסות לתגובה עניינית או שתיים, לפחות, אם לא מנקודת מבט של Yes we can, אולי מנקודת מוצא של Yes, we can try...?

קודם למציאת נוסחת הקסם שתפתור אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוטב לנו לו היינו שוקדים על דיאלוג פנימי בין ה"שמאל" ל"ימין". כשיקצר המרחק בין השניים, תהיה זו סיבה לדאגה ממשית במסדרונות השלטון, ואולי אז תתחיל הצמרת הפוליטית שלנו לעבוד באמת...