שמונה ימים של שכרון חושים

היום באמת מופעל יותר לחץ על הילדים, או שזה רק תירוץ ל"סחטנות מתנות"?

בעבר, דמי חנוכה מספקים כללו מטבעות שוקולד ואולי גם מתנה צנועה. בשנת 2010, ילד שמכבד את עצמו ידרוש גאדג'ט טכנולוגי, משחק מחשב יוקרתי או לפחות כרטיסים למופע הכי לוהט של חנוכה.

החברה המודרנית המשועבדת למותגים, חושפת אותנו - כמו גם את הילדים - לגירויים מקסימליים, שהתחרות ביניהם הולכת וגדלה. קשה למצוא ילד שמסוגל להעסיק את עצמו באופן עצמאי לחלוטין, בלי עזרים בידוריים.

אז ההורים "רכים" יותר, ונכנעים יותר ללחצי הילדים מאשר בעבר?

מורכב מאוד להיות היום הורה. אנחנו דורשים מעצמנו להצטיין בכל - גם בהורות, ולהשביע את רצון הילדים. אבל "ריצוי הילדים" היא הגדרה בעייתית:

לכאורה, מדובר בפתרון נוח שמאפשר להורים להתמקד בקריירה בלי ניג'וסים מצד הילדים. עם זאת ההורים בקונפליקט תמידי, ויודעים שהפינוק המוגזם אינו בריא.

ומה הנזק שנגרם ב"סיר הלחץ" המשפחתי הזה?

למרות הקושי, חשוב לא להיכנע לתאוות הצריכה של הילדים. הענות מוחלטת לגחמות גורמת לפגיעה ביכולת ההנאה של הילד: סף הגירוי שלו עולה, ומה שאתמול גרם שמחה, נראה לו היום בנאלי. כושר הדמיון נפגע כשחשופים לגירויי "אינסטנט" תכופים, וקשר הורה-ילד מצטמצם ונעלם במציאות בה הילד מרותק תמידית לצג המחשב או הטלוויזיה.

אז איך מסייעים לילדים לעמוד בלחץ החברתי, ומסבירים להם שכרטיס לפסטיגל זה לא הכל בחיים?

ראשית, ההורה צריך להתגבר בעצמו על הלחץ שהוא שרוי בו, ולשמש לילדים דוגמה אישית. הכל מתחיל מההרגלים של ההורים - כמה אנחנו בבית, כמה זמן פנוי יש לנו, כמה אנחנו לא נוהים אחרי סיפוקים מיידים, ויכולים לשאת "זמן איכות" שקט עם הקרובים.

אחרי העבודה העצמית, אפשר להתחיל להרגיל את הילדים לבילויים צנועים יותר. בכל מקרה, לא כדאי להתעלם מקודים חברתיים ולהפוך את הילד לחריג. הסוד הוא באיזון הסביר - לא לגרום לילד שונות, ומצד שני להציב גבולות ברורים.