בעקבות הבצורת והתייקרות מחיר המים השתכללו, מן הסתם, גם השיטות לגניבת הנוזל החיוני הזה.
בין השיטות הנפוצות לגניבת מים ניתן למנות כמה ובהן:
- פירוק מד המים והתקנתו במהופך.
- הצמדת מגנט למד המים ועצירת מחוגיו.
- הצבה "תמימה" של רמקול רב-עוצמה בסמוך למד המים (הרמקול מכיל בקרבו מגנט שעוצר אף הוא את פעולת המחוגים).
מיותר לציין שגניבת מים מגבירה מטבע הדברים את צריכת המים, שהרי אין לצפות שמי שגונב מים, ולמעשה מקבל אותם בחינם, יעשה מאמץ לחסוך בהם, והדברים ברורים.
נשאלת אם כך השאלה מיהו הקרבן של הגניבה הזו? ממי נגנבים המים? האם זו הרשות המקומית? האם זהו התאגיד הקשור לרשות המקומית ומספק את המים?
ובכן, עד כמה שהדבר יישמע אבסורדי, הרשות המקומית (או התאגיד המספק מים) לא רק שאינם ניזוקים מהגניבה, אלא שהם אף נהנים ממנה ישירות ומשלשלים לכיסיהם חלק מפירותיה. ממש כך. הכוונה במקרה זה היא למים המסופקים לבתים משותפים (שהם כמובן רוב רובם של הצרכנים הפרטיים בארץ).
ההסבר למצב הזה פשוט להפליא: בגבול החצר של כל בית משותף מותקן כידוע מד-מים כללי לכל הבית המשותף. המים בבתים משותפים נצרכים לשתי מטרות:
- צריכה פרטית - הנמדדת באמצעות מד-מים פרטני.
- צריכה משותפת - להשקיית הגינה, לשטיפת חדרי מדרגות וכולי.
אלא שלצריכה המשותפת הזו אין מד-מים משלה והיא לא נמדדת באמצעות מד-מים. הצריכה המשותפת מחושבת בפעולה חשבונאית של הפחתת סך כל הצריכה במדי המים הפרטיים מהצריכה שנמדדה במד המים הכללי, והסכום שהתקבל נחשב לצריכה המשותפת (הסכום הזה מחולק במספר הדיירים בבית המשותף - כך שכל אחד מהדיירים מחויב בחשבונו בתשלום עבור חלקו בצריכה המשותפת הזו).
וכשזה המצב, מה התוצאה כאשר מי מהדיירים בבית המשותף מחליט "לטפל" במד המים שלו ולגנוב מים? התשובה ברורה לחלוטין: כתוצאה משיטת המדידה הנ"ל, המים שנגנבו נזקפים לחשבון הצריכה המשותפת וכל הדיירים נושאים במשותף במחיר הגניבה. שהרי המים הללו נגנבו ממד המים הפרטי, כלומר - לאחר שעברו ונמדדו במד המים הכללי. מד המים הכללי מראה כאמור את הצריכה בפועל של כל הבית המשותף - הן הצריכה הפרטית והן הצריכה המשותפת - והוא זה אשר משמש בסיס לצריכה ולחיוב כל דיירי הבית. במילים אחרות - דייר בבית משותף הגונב מים - גונב אותם לא מהרשות המקומית אלא משכניו.
ראינו, אפוא, שהרשות המקומית (או התאגיד המספק מים) אינם ניזוקים כתוצאה מגניבת מים בבתים משותפים. אבל כאמור, לא רק שהם אינם ניזוקים, אלא שהם נהנים ישירות מפירות הגניבה. הכיצד? גם כאן ההסבר פשוט - המים נמכרים לאזרח בשני תעריפים:
- תעריף רגיל (של כ-8 ש"ח לקוב) עבור חמשת הקובים הראשונים לחודשיים לנפש.
- תעריף גבוה (של כ-13 ש"ח לקוב) עבור הכמות שמעל תקרת חמשת הקובים הללו.
וכך יוצא שהמים לצריכה המשותפת מתוספים לסך כל צריכתו של כל דייר ונמכרים לו בדרך-כלל בתעריף הגבוה (שכן, בדרך כלל, דיירים עוברים בצריכה הפרטית שלהם את התקרה הנ"ל).
ראינו לעיל, שכאשר דייר גונב מים באמצעות "טיפול" במד המים הפרטי שלו - הכמות שנגנבה "עוברת" לחשבון הצריכה המשותפת. התוצאה מכך היא, שאם דייר גונב מים הנמצאים בתוך מסגרת ההקצבה של התעריף הנמוך - המים הללו עוברים, כפי שראינו, למסגרת הצריכה המשותפת ושם הם מחושבים בדרך-כלל על-פי התעריף הגבוה. כלומר, מים שהיו אמורים להימכר בתעריף נמוך - נמכרים, כתוצאה מהגניבה, בתעריף הגבוה בכחמישים אחוזים מהתעריף הנמוך.
וכך, דיירים תמימים יוצאים ניזוקים כמה פעמים: פעם אחת בכך שהם משלמים את נזקי הגניבה של השכן שלהם, פעם נוספת בכך שהם נושאים בנזק הגניבה בתעריף הגבוה, ופעם שלישית בכך שהם משלמים עבור צריכה מופרזת שהיא תוצאה טבעית של גניבת מים וצריכתם בלי חשבון.
וכשזו תמונת המצב, והרשות המקומית, או התאגיד המספק מים, לא רק שאינם ניזוקים, אלא אף נהנים מהגניבה ומשלשלים לכיסיהם חלק מפירותיה - מה יניע אותם לנקוט פעולות למניעת התופעה או להתחקות אחר גנבי מים?
