האזעקה שחצתה את חיינו

ב-18 באוקטובר 1973 נפצע בסיני יורם עשת אלקלעי.

נטלתי לידי את ספרו של יורם עם יום הכיפורים שלי. התחלתי לקרוא, וכבר לאחר שלושה עמודים רציתי להטיח את הספר בקיר. הבנתי כי יורם, חברי הטוב מזה עשרים שנה, נושא בתוכו משא שכזה, ואני לא ידעתי. הספר לא נתן לי מנוח. אף לא מילה אחת שנכתבה בו הגיעה לראשי. מילים חלפו כברקים משוננים בכל חלק מגופי, הישר אל חדרי לִבי. קראתי את הספר דרך הבטן כי משם יורם ילד אותו. קראתי וגם בכיתי, ויחד איתי הצטופפו ואחזו בדפים הזיכרונות שלי, האנשים שכמעט שכחתי, פיסות חיים שכבר דהו.

כשסיימתי נותרתי ללא מילים, עם רעד שעודו מלפני היות המילים, ועם אותו דבר מה שאיבדתי במלחמת יום כיפור. הבנתי כי זהו ספר שקריאה בו היא חוויה פרטית.

יורם מזמין אותנו למסע בשדות הבור של עולמו. הוא לוקח אותנו למקומות שלא ידענו, נותן שמות למראות, חושף לעינינו רגשות ופותח בפנינו את חייו. בכריכה האחורית של הספר מסופר לנו: "ב-18 באוקטובר 1973 היה יורם עשת אלקלעי שרוע על הקרקע במצרים, חור גדול פעור בראשו מפגיעת פגז ומוחו חשוף. לרופא שהתעקש לטפל בו אמרו עזוב אותו, עדיף שתשאיר את האינפוזיות לפצועים שעוד אפשר להציל. כשהתעורר בבית החולים היו גופו ונפשו שבורים. צדו השמאלי משותק, עיניו לא רואות ותודעתו מבולבלת". ובהמשך: "'אדם הולך הביתה' הוא סיפור החלמתו כנגד כל הסיכויים בזכות כוח רצון ואהבת חיים שאין לה גבול".

ולי מסתבר כי יורם "משוטט כבר שנים ותר אחר דלת שאוכל להניח על סִפה את מטעני המשתק. ויום אחד אני מגלה שאין דלת שתיפתח אליי מלבד דלתי. שאין אדם או רופא שיוכלו להבין ולהציע מזור ובסוף כל הדרכים אני נותר לבדי עם הסיפור הזה, לעבדו ולשמרו".

כשיורם פורש בפנינו את בדידותו, ומבקש מאיתנו לקרוא בספר ולהפיגה במעט, איננו יכולים לעמוד מנגד. בכל עמוד אנו מתדפקים בשערי הסיפור ומקיימים את בקשתו ואת שנפשנו מבקשת. ובסופו של יום רואים אנו כי את גננו שלנו אנו עובדים ושומרים.

יורם ניצל ביד אלוהים וביד שליחו, אדם שידע להבחין באותות החיים שיורם זעק מאי שם: ד"ר אברהם אלירז. הוא נלקח לבית חולים ונותח בראשו, כשהנותרים מאחור יודעים כי גם יורם מת. כשהכרתו מתחילה לשוב אליו חלקית הוא בטוח כי נלקח לשבי במצרים.

בעולם שבו דבר אינו מובהק כמו המוות, נדרשות מאדם במצב שכזה תעצומות נפש לסרב אל המוות. ויורם ששורד מחלץ עצמו לצד החמקמק, לחיים, בכוחות מאופל. כשהוא שב לחיים הוא מוצא עצמו מאושפז בבית חולים יחד עם פצועי מלחמה אחרים שהם התחנה השנייה באודיסיאה של יורם: "כאן שהיתי בין אנשים הלומים וסגורים בעולם כאבם הפרטי, משוללי יכולת התבוננות בזולת... אז בלית ברירה אני מספר את קרעי זיכרוני הפרטי".

והוא ממשיך ללחום. הפעם הוא לוחם לשמור על צלמו כאדם: "כבר התרגלתי כי בבית החולים אני חפץ, כל הזמן מקבל הוראות ואיש אינו מנסה להסביר לי דברים או לשאול מה אני חש או רוצה". הוא צופה בעצמו מהצד, מסתובב בתחושה שהוא "נכה מזויף", שהרי פגיעה במוח אינה יודעת להעיד על עצמה. בהבנה שהוא "אידיוט", שאינו מצליח לחבר קווים למשולשים – פעולה שבנו הפעוט עושה בקלות. ובחוץ, כמו "להקת מעודדות", הכול מדרבנים אותו להמשיך ולהתקדם בעוד הוא עסוק בהצלת שארית כבודו ובהסתרה מהם ומעצמו כי הוא אינו יודע קרוא וכתוב".

בשעות שבין אפלה לדמדומים, בשעות שבהן נותר האדם בודד ותלוי באחרים, הרי שה"מבקרים משמשים לפצועים צוהר לחיים האמיתיים". המבקרים הגודשים את בית החולים נוטלים אחד משישים מצערו של הפצוע, ומותירים אצלו אחד משישים מהעולם שבחוץ. אצל יורם כל מפגש שכזה הופך לחלק מפסיפס אנושי מרתק, שמצרף עצמו למראה של החברה שלנו.

נגה רעייתו היא החוט שמקשר אותו אל העולם שאיבד. האישה בת העשרים ושתיים היא הגשר לחיים שהשאיר מאחור. היא פורשׁת מחייה ומצרפת עצמה לחייו. יומם וליל, בכל נימי נפשה, היא קיימת עבורו, ביופייה ובעדינותה. והוא מבקש לרוות עוד ועוד ממעיינות הרוך והחמלה שבה ונותר צמא כטנטלוס. שירו של פנחס שדה "אשכבה" כמו נכתב בשבילו – "הוא שוכב בחושך כמו בקבר על מיטתו/ בעולם פורחים פרחים נחלים זורמים נערות נאהבות/ החושך ממלא את חדרו כמו מים את הים/ ברכיה נוגעות בברכיו הוא מושיט ידיו ללטפנה/ שיערה נופל על לחיו על חזהו היא ענוגה ואהובה/ אבל היא איננה".

יורם חש כי כל שהוא אוחז אינו בר אחיזה, ובוודאי לא נשמתו המתעתעת. נפשו מסוכסכת מזיכרונות ומאימה ומטילה אותם בינו ובין רעייתו, והיא, אישה צעירה. היא מביטה באיש שהיא אוהבת. מוחו נפגע. גופו שותק. הוא נכה. האם היא נדונה לסעוד בשארית חייה איש מוגבל ולהמשיך ולחפש בו את יורם שלה? והמלחמה נמשכת. עתה על יורם ללמד עצמו מחדש שפה שנלקחה ממנו. הוא עושה זאת בשקדנות סיזיפית. נאחז בשפה כמו בקרש הצלה. רק "לא להיחשב כאידיוט". הוא לומד מחדש קרוא וכתוב. וכמו תינוק שלומד לדבר, הוא חווה את העולם בעיניים רעננות. הפציעה במוח ניתצה את השבלונות שבגיל עשרים ושלוש כולנו כבר מבוססים בהן. אנו פוגשים בספר פגוע ראש שאיבד מיומנויות בסיסיות ומצא שפה פנימית רעננה ויצירתית. אדם שלומד מחדש שפה שנשכחה אך לא מאבד את נשמתה. עשרים שנים מאוחר יותר הוא מעביר את הידיעה שלו הלאה וחוקר טכנולוגיות למידה.

יורם ממשיך באודיסיאה שלו. במסע שממיר מיתולוגיה של ארצות, ימים, תהומות שאול, קיקלופים ונימפות בדרך עם אינספור תחנות. יורם נאלץ אף הוא לקשור עצמו לתורן ולא להתפזר בכדי לשוב אל בנו ארבל ואל נגה שכמוה כפנלופה, אורגת ומתירה וממתינה. יורם מגיע הביתה, נושא את תלאות המסע עמו, ואין איש יודע. הבית מקבל את פניו ואין איש מזהה אותו, גם לא הוא עצמו שממשיך לחפש את עצמו בפניהם של כולם. סיפור שלא תם וממשיך עד עצם היום הזה. סיפור שאיש לא שׁורר אותו בכיכר השוק. איש לא לחש אותו, עוף השמים לא נשא את הקול. רק קול דממה דקה וצל מרחף במשך שלושים וחמש שנים.

באפוס של מלחמת טרויה, מספר הומרוס על אודות מלחמה שבה הלוחמים משמשים כלי משחק ביד האלים. כשפורצת המלחמה יורם לוקח אותנו בסיפורו לשדות הקרב שבסיני, כאיליאדה הנכתבת בעטו של חייל פשוט. אנו נשארים איתו במשך עשרת הימים של ההכנה למלחמה ובעוד שלושה ימי קרבות. בהתחלה התחושה היא כמו בא"ש לילה, ואט אט הופך המשחק לאמיתי. אנו מהלכים רועדים כי אנחנו הרי יודעים. ויורם לא יודע דבר.

אנו שחוצים איתו את התעלה: "פילסנו דרך בשביל והוא נסגר אחרינו כמו פרח טורף צבעוני". אנו כבר לכודים בספר, ותוהים אם יש ליורם איזו תחושה מוקדמת. הולכים איתו לאיבוד: "עמדתי אבוד חסר אונים, לא מצאתי את השוחה שחפרתי, ולרגע חזרתי להיות ילד קטן בקיבוץ שברח בשבילים, מחפש את אבא ואמא. אני חושב שאז התחלתי לתפוס שבמלחמה הזאת אני לגמרי לבד, ושאין מי שישמור עלי שלא אלך לאיבוד, אפילו לא אבא ואמא". אנו, שמושיטים לעברו ידיים כבר מן המשפטים הראשונים שבספר, מפסיקים בשלב זה לזהות מי מושיט ידיים לבדידותו של מי. קרבינו מתהפכים, יורם לא חומל עלינו. בבהירות ובסדר מופתיים הוא פורש תיאורים מצמררים של חייל חצוי, חייל שרוף, איש מצרי שיורם נאלץ "להשכים ולהרוג", ובכל מקום אימה ופחד.

ובעיצומו של קרב מצטרף אלינו קול לא קרוא, משתלט ולא מרפה: "תביטו, תתעוררו, הקיצו והביטו בנו לא דרך משקפי ההיסטוריה". הקריאה בספר הזה לא מותירה לנו כל ברירה. כל הלוחמים הם אנושיים, הן ה"קוצרים" את החיילים המצרים הנמלטים והן הנקצרים, כשיורם מוביל אותנו ב"פנתיאון הזיכרונות האינטימיים". בעיצומו של קרב הוא עוד מספיק למסור לנו למשמרת קולות שהוא אינו יכול לשאת בתוכו: "סגרתי מדפים, הפסקתי להרגיש והתחלתי לשרוד".

ובינתיים, בערפל, "שפה צבאית שמחליפה אי ודאות במילים עתירות ביטחון", מלווה בהתפכחות שחשה כל הפלוגה שנאספת סביב לטרנזיסטור של איציק, שבשאריות הבטרייה שנותרה בו מגלה להם כי הם, אותם "כמה עשרות תועי מדבר נטושים", הופכים במהדורות החדשות ל"כוחות הקומנדו שפועלים מאז שעות הלילה בעורף הצבא המצרי". ובתוך כך השבר הגדול מכולם, "כשיד אלוהים ביימה את מות גבורתי בסצנה חד פעמית... ברגע האמת אני מאכזב את עצמי ואת כולם, ומגלה שאיני גיבור וכל תא שבגופי רוצה רק לחיות". מנחם שלוחם לצידו מגשים את חלומו של יורם למות מות גיבורים, מתרומם להשיב אש ונפגע במצחו. ויורם ממשיך ללחום עד שנופל פגז. אז מסתיימת האיליאדה ומתחילה האודיסיאה של יורם עשת.

גילוי נאות. כשקיבלתי את כתב היד לקריאה לא העליתי על דעתי כי אמצא שם שירה, אמצא שם אפוס של עם, אמצא שם משל לרוח האדם. לא שיערתי כי בין דפי הספר הטמין יורם מפת דרכים שהמילים שמסיימות את שירו של אברהם סוצקבר "תת הכרה" כה מיטיבות לתאר את שביליה: "עוד שלוש פסיעות/ ואבין/ מה קיים ומה נעדר./ עוד שתי פסיעות/ ואמוש/ את האוהלים/ של געגועי/ עוד פסע אחד/ ואחוש/ את גוף המחשבה הערומה".

כשקראתי שבו אליי שוב ושוב תחושותיו של יורם, "אני חג כמו עטלף במחשכי תודעתי העמומה ומטליא את תמונת עולמי החדש בקרעי התנגשויות והתרסקויות על קירות המערה של חיי". ובתוך כך הרגשתי כי אני קוראת בספר ומפיגה את בדידותם של המתים שלי. חשתי כי הספר הפגיש אותי עם הרגע החמקמק שבין חיים למוות, הרבה יותר משאני מסוגלת לשאת.

אני קוראת סיפור של איש אחד שאסף עצמו מבין המתים, והוא עומד ומספר איך. הוא מלקט ומשיב את הזמן האבוד לעצמו ולנו, לדור שלם שהותיר "שם" רסיסים מחייו ומהזמן. ולאהובתו ששומעת תוך כדי כתיבת הספר דברים אלו בפעם הראשונה. זהו סיפורו של איש שהוא פגוע ראש, משותק במחצית גופו, הלום קרב, ואיש מדע שמלהטט בין שני העולמות בדרך שהופכת את הזמנים הקשים ואת השדים לנגישים.

יורם עשת אלקלעי מספר סיפור שנפרש לנוף פנורמי שנוגע בעומקי נפש האדם. זהו ספר מסע שבמהלכו אנו חשים כי הפשט שבסיפור הוא הסוד, וסוד החיים הוא הפשט.