היתרון היחיד שיש לשמאל הישראלי הוא שהתקשורת נותנת לו כר נרחב בן קילומטרים רבועים להביע בו ביטוי, אין נפקא מינה איזה ביטוי ותהא זו הכסילות בהתגלמותה. ולא רק יריעות של ביטוי השמאל הזה מקבל, אלא גם הבטחה שבשבועה שלא יינתן אינטש בודד לתגובה נגדית. אין שום אפשרות להגיב לשטויותיהם באותו גיליון. סתימת פיות וחרם על מקלדות של מי שבסך-הכל רוצים לענות להבלים ולנסות לבלום את הטמטום המתפשט.
המוסף לשבת של
ידיעות אחרונות נתן לסופר דויד גרוסמן עמוד שלם לפרט דעתו, והלה נעתר בידיעה ברורה שהוא יכול לקשקש בקומקום ולייצר הבלים כיד דמיונו החולֶה מבלי שתהא כל אפשרות לענות לו. חוכמה קטנה ורעה. ואכן, בעברית משובחת ועל-פי כל כללי התחביר, מתנסח לו גרוסמן מעדנות בשבילי הכסילות ואין לדעת מי אחראי – הכותב, העורך, או המו"ל, ואולי שלושתם נעשו אגודה אחת מתוך הנחה שכבר אין להם מה להפסיד. אז הם מדברים לעצמם.
הנה דוגמה של הסופר המהולל עם התייחסות שלי:
"מעניין שאיש לא הבחין שהמילה 'חרם' כלל אינה מופיעה בעצומה בעניין 'היכל התרבות' של אריאל, שעליה חתמו עד כה 51 אנשי תיאטרון ויוצרים אחרים. חרם הוא נשק חמור וקיצוני, שמעורר הדים קשים בזיכרון היהודי הקולקטיבי. אני רואה בעצומה קריאה להימנעות: הימנעות מכל מעשה שמטשטש את העובדה שאריאל הוקמה בשטח כבוש, ושעצם קיומה יוצר מציאות שעלולה להמיט אסון על מדינת-ישראל". נו... חבר? עם כל היכולת הלשונית שלך, אינך מבין את הקשקוש? מהו "חרם" אם לא "קריאה להימנעות"? ומהי "קריאה להימנעות" אם לא "נִדּוּי"? ומהו "נִדּוּי" אם לא "איסור לבוא במגע עם הצִבּוּר"? ומה כל אלה במילה אחת אם לא "חרם"? וזהו אכן נשק חמור וקיצוני שאתה מפנה נגד בני עמך ישראל בחוצפה תוך גיוס ארגומנט מביך מאין כמוהו – "אריאל הוקמה בשטח כבוש". הראה נא לנו מטר רבוע אחד באדמות מדינת-ישראל שאינו כבוש! מה ההבדל בין אריאל למגדיאל? שייח' מוניס כבר נדוש, אבל מה עם עין-הוד? ורמלה? ועכו? ולוּד? למה עליהן אין מצידך "קריאה להימנעות"?
זאת ועוד...:
"גם אם המתנחלים יריעו בחצוצרות ויכריזו השכם והערב על נצח אריאל, הם לא יוכלו להשתיק את הבעייתיות המוסרית והמעשית שיש במצבם, וגם לא את הסכנה לישראל שיצר ההימור הפוליטי העצום והנמהר שמונח ביסוד רעיון ההתנחלות...". אותו דבר אפשר לכתוב: גם אם יָכֶּה גרוסמן בתופי טם-טם ויכריז השכם והערב על נצח ישראל בגבולות אושוויץ, הוא לא יוכל להשתיק את הבעייתיות המוסרית והמעשית שיש במצבו, מנקודת ראות ערבית, ולא את הסכנה לישראל שיצר ההימור הפוליטי העצום והנמהר שמונח ביסוד תקומת ישראל בארצו...
זו בדיוק טענת הערבים. אינך יכול להוביל קו מתנשא ולקרוא לו הומניות. או שכבשת לך חבל ארץ או שלא! או שהיהודים השיבו לעצמם חלק זעיר מנחלת אבותיהם באמצעותו של כיבוש, או שלא. אין חצי הריון! אינך יכול לטעון בזכותו של הקו הירוק! זכותו של הקו הירוק עומדת לנו אך ורק משום הכיבוש. חד-וחלק!
וכאילו לא די, מוכיח לנו גרוסמן הלזה עד כמה מלאו אסמיו קש וגבבה:
"...אם נבחן באופן מפוכח את הסיבוך הלא ייאמן שהביאו ההתנחלויות על ישראל ואת הרעה ש'מפעל ההתנחלויות' עוד עתיד להמיט עלינו, אולי יעזו עוד ועוד ישראלים לקום ולתבוע בחזרה את זכותם, שפעם הייתה מובנת מאליה, לחיות את חייהם בישראל אפשרית ומציאותית...". התמליל הזה הוא כבר "משתה" של אווילות. איזה "סיבוך" הביאו ההתנחלויות ביהודה ובשומרון שיכול להתחרות בסיבוך שהביאה התנחלות תל אביב על ישראל? ואיזה רעה גדולה יותר מ"מפעל התנחלויות" תמיט עלינו הציונות כולה עם תקומת ישראל בארצו? ומהי הזכות הזאת שהייתה פעם "מובנת מאליה" לגרוסמן ולכנופיית רפי-השכל, לחיות את חיינו בישראל "אפשרית ומציאותית"?
חיינו באותה ישראל "אפשרית ומציאותית" שהסופר החשוב על הגרמנים מתכוון אליה, עד לשנת 1967. לא היו שום התנחלויות. הקו הירוק שאליו מתגעגעים גרוסמן ומעגל כסיליו היה הגבול שלא נחצה. התפללנו לכיוון הר-הבית, ערגנו אל הכותל המערבי וחלמנו על קבר רחל והשתוקקנו לבקר במערת המכפלה ולא עשינו זאת. ישבנו בגבולות ארצנו ולא לבטח. מן הגבול הירדני הזה, הירוק, המגועגע כל-כך, קמו עלינו לכלותנו. אתה, דוד גרוסמן, בדיוק כמו הערבים האלה, דורש עכשיו "פּוּס" משום שהשמדת ישראל נכשלה, ותובע לשוב אל אותו הגבול בתקווה של הערבים, שהפעם המזימה תצלח. חכם בלילה!
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ הגרמנית שמעטירה עליך פרסים. מדינת-ישראל אינה ראויה לך ואתה אינך ראוי לה. לֵך, לֵך חביבי, עזוב אותנו בשקט, ואם אפשר קח את החברים שלך מפה! נמאסתם כבר והייתם לזרא... מערכה כבדה לפנינו ואתם מפריעים אפילו לערבים...
