הדיווח האובססיבי בכל הרשתות, בכל השעות, על הרצח המזוויע של האם החונקת את שתי בנותיה, בליווי תמונות, מראות והסברים, יצר אווירה קשה לעיכול. וכדי להעצים את הרוע טרחו כל הרשתות, בליווי תוכניות לוויין למיניהן, לערוך סקירה היסטורית של כל מעשי רצח הילדים בשנים האחרונות, בליווי תמונות והסברים. ברור לכולם, שהמראות הקשים יוצרים אווירה חברתית וביתית קשה לצפייה. ברור גם, שילדים מכל הגילאים נחשפים למראות ולמעשים, והאפקט שזה משאיר עליהם קשה להבנה ולתוצאות עתידיות פסיכולוגיות אפשריות.
והשאלה הטבעית היא - למה? ומה מטרת התקשורת בסיקור האובססיבי? האם מדובר בתחרות בין הערוצים, או הכתבים? מה מטרת המערכת המאשרת את הסיקור המעמיק והנרחב? האם שיקולי רייטינג ממעשה מזוויע מעין זה, או דאגה למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד - תוך הצבעה על האשמים, דוגמת לשכת הרווחה המתאימה או המשטרה שהתעלמה מהאזהרות ומהתלונות?
לדעתי, בכל מקרה ומכל סיבה הגיונית אין מקום לסיקור הנרחב וההיסטורי של המקרים כדי למסור דיווח עדכני ומקיף של המקרה עצמו. שלא תהיה אי-הבנה - כל אסון, או אירוע חריג ראוי ורצוי לדווח עליו ולסקר אותו, לפעמים אפילו בהרחבה. אבל יש אירועים בעלי השלכות רגשיות חברתיות ומוסריות שצריכים לנהוג בהם בזהירות ובמידתיות ראויות. יש אירועים שיוצרים "אפקט דומינו שלילי" על אנשים גבוליים, אנשים מעורערים נפשית, שכל זעזוע מעין זה המתואר בהרחבה בתקשורת יכול לזעזע אותם וחמור מכך - לעורר בהם את האלמנט הרדום, את הטריגר לביצוע מעשה חסר היגיון. זה נכון לגבי התאבדויות וזה נכון גם למקרי רצח ורצח נשים - ויש לכך דוגמאות מן העבר. והראיה - לאחר פרסום מעשה הרצח של הילדות הודיעה אישה לבני משפחתה שקשה לה, נמאס לה והיא בורחת מהבית עם הילדים. המשפחה נבהלה בצדק, התקשרה למשטרה, זו הציבה מחסומים ועצרה את הגברת והכל הסתיים בשלום. "אפקט הדומינו", או "אפקט הרוע", "אפקט הפרפר" - בחר את המינוח המדויק - ידוע בהיסטוריה הרפואית, הפסיכיאטרית כמשפיע וכטריגר לאנשים גבוליים.
על התקשורת הציבורית והמסחרית לגלות אחריות ובגרות - דווקא בימי משבר. כאשר מדברים על פרסומים, מכל הסוגים, גם שם יש מקום לאיפוק ולריסון. וכדי למנוע אי-הבנות או טעויות - יש הבדל בין דיווח על עובדות, אירועים, לבין המסקנות, הפרשנות ודרך מסירתן לציבור. לדוגמה: ברור שהתקשורת חייבת לדווח על חיסולו של מורנייה, יעד בר-מוות, שדרך חיסולו יאה לו. וגם אם מדווחים בקריצה אינטליגנטית שלמוסד הישראלי יש יד ורגל בחיסול על-פי "מקורות זרים", זה עדיין ברור וסביר. אבל, כאשר הופכים את "החיסול" לקרנבל של דיווחים ופרשנויות, תוך הדגשת חלקו של המוסד, תוך הצגת רשימת הישגיו וחיסוליו בדור האחרון - עושים למטרה של ההרתעה את ההפך הגמור. חלק גדול ומהותי בהרתעה ובמיתוס סביב הישגיו ויכולותיו של המוסד הוא לא בפרסום אלא ב"עמימות". "אנשי הצללים" נעים ומתפקידים טוב יותר בשטחים האפלים העמומים - כך גדלה ההרתעה, כך גדל ונוצר המיתוס המלבה את מדורת השבט של כוח ההרתעה של ישראל. פרסומים, פרסומות, הילולי כתבות וכתבים, כאשר המדינה מכחישה רשמית קשר לכל פרשה שהיא, פרט לעשיית נזק לביטחון ישראל, גורמים נזק להרתעה שכוחה נעוץ בחלקו בעמימותה.
דוגמה נוספת: הדיווח על שפעת העופות (לפני כמה שנים) - "4,000 איש ימותו משפעת העופות בישראל", זעקה כותרת בעיתון, בהדגשה של צבע אדום בעמוד ראשון לכל הרוחב. האומנם? זה הצפי וזאת המטרה של העיתון - להפחיד, להכניס את הציבור לפאניקה, לגרום לנזק כלכלי לענף חקלאות משגשג שמפרנס מאות משפחות. על "תרגיל" זה חזרו גם לפני שנה בפרשת "שפעת החזירים". לא מדובר בעיתון אחד ספציפי, כל התקשורת התגייסה לנושא, כולל כל ערוצי הטלוויזיה שהתחרו ביניהם בדיווחים ובהבאת מומחים ורופאים לדיוני סרק, מעמיקים כביכול. המוזר שבתופעה זו, שהרופאים המומחים שהופיעו בטלוויזיה וברדיו, הסבירו דבר והיפוכו, לפעמים באותו משדר עצמו או בערוצים מקבילים. יתרה מכך, חלק גדול מהרופאים סירבו להתחסן והתברר - די בצדק. הסיכום היה שהאדם הממוצע לא הבין בדיוק מה התוצאה הסופית - זה מסוכן לאדם, מותר לאכול עופות, זה מתקרב אלינו או שכדאי להיות צמחוני, לפחות לתקופה הקרובה.
והשאלה המקצועית היא - האם הייתה התקשורת צריכה לדווח ולסקר את הנושא? התשובה - בהחלט, חשוב, חיוני והכרחי. האם הייתה צריכה להוסיף צבע משלה, כותרות ענק מאיימות, דיווחים נון-סטופ בנושא בליווי מומחים שאומרים דבר והיפוכו או מדברים בשפה כללית, לא ברורה, ממש כמו כתב היד של הרופאים, כדי שהציבור יפחד, ייתן להם כבוד ולא יבין בדיוק מה הם אומרים? התשובה - בבירור לא, רבותיי. תפקידה החשוב של התקשורת הוא להביא לציבור ידיעות טובות כרעות, ללא כחל ושרק, לדווח, לסקר, אפשר גם בליווי פרשנות מקצועית - אך אסור לה, מבחינה מוסרית ציבורית אתית - לנטוע פחדים, אשליות ועובדות הנתונים לפרשנויות שנויות במחלוקת.
ומה תפקידם של המדינה, הממשלה, או השר הממונה והגופים המקצועיים? היה עליהם, בעבר וגם בעתיד, לצאת בהסברה מקצועית, מנומקת, מרגיעה, לא מתלהבת ומתלהמת, ובעיקר אחידה ומוסמכת, על האמצעים הננקטים, על המוכנות ודרכי הפעולה.
שפעת העופות ושפעת החזירים הן רק דוגמאות בולטות לסיקור תקשורתי "פאניקלי" והיסטרי, חסר-אחריות ציבורית וריסון ואיפוק מקצועי. נזכור לרגע - בתקופת מלחמת המפרץ השנייה, כאשר היה חשש שהושמע ברצינות ושחזרו עליו עשרות פעמים, שסדאם חוסיין עם הגב לקיר ישחרר טילים נגד ישראל עם ראשי נפץ ביולוגיים, כימיים, שיגרמו למוות של אלפים בייסורים. מה לא עשתה התקשורת כדי להפחיד אותנו ולהלחיץ את הציבור - אם נוציא את נושא המסכות וה"חלמאות" סביב הפרשה הזו - הרי הדיווחים השמחים היו שאלפים, רק אלפים, ייפגעו מהמלחמה כימית/ביולוגית. ראשי ערים זריזים ואחראיים, כמו רמת-גן ותל אביב, אפילו הכינו תוכנית חירום למתים - כך למשל פארק רמת-גן הפך לבית קברות ענק זמני ואילו אצטדיון בלומפילד יועד לאזרחיה של תל אביב. והציניקנים שאלו אז: ומה לגבי בעלי כרטיסי המינוי לאצטדיון, האם יקבלו קדימות או את המקומות המסומנים שלהם?
ושוב חוזרת השאלה, האם היה צורך לדווח על הסכנות והחשש "שמא..."? "ואולי..."? התשובה - כן, בוודאי! האם היה צריך להתכונן למקרה של מלחמה ביולוגית? התשובה - כן, בוודאי! האם היה צורך או מניע לתיאורים זוועתיים, מצמררים ומפחידים של תוצאות הרעלה כימית/ביולוגית כפי שהתקשורת דיווחה, בגיבוי מומחים? ספק גדול. תפקידה של התקשורת בימי מלחמה או משבר לאומי, או סכנה לאומית רפואית הוא לשמור על איפוק, איזון, אמינות ואם אפשר, גם על רוגע ושלווה, בשעות שהציבור צמא למידע, לחיזוקים, והתקשורת מהווה עבורו מוקד לאינפורמציה.
כאשר עברו על טורקיה מספר רעידות אדמה שגבו קרבנות רבים, ביניהם גם תיירים ישראלים, התקשורת, מפי מומחים לדבר, "עודדה" את הציבור שכאשר תהיה רעידת אדמה בישראל בשל הסכנה של השבר הסורי-אפריקני, ימותו מאות אלפים, בגלל בנייה לקויה ולא מתאימה וחוסר הכנה מתאימה של הממשלה. אם נוסיף לכל הכתבות האלה גם את העובדה שכותרות רבות לא התאימו לנאמר בכתבה, או יכולות היו להתפרש אחרת ממה שנרמז בכותרת - נגיע שוב למסקנה שהתקשורת בימי משבר לפעמים כושלת, לפעמים חורגת מכללי האתיקה והמוסר הציבורי, ובמקום לחזק אותנו מחלישה אותנו. המסקנה המתבקשת: אירועים, עובדות, תחזיות - רצוי וראוי לפרסם, אבל על משחררי העובדות וההצהרות, בטרם נבדקו על כל השלכותיהן, על פרשנויותיהן ועל השפעתן המיידית על הציבור, להיות אחראים, זהירים, ממלכתיים ולראות שני מהלכים קדימה.
ולסיום: לאחרונה דובר הרבה על התחמשות החיזבאללה והחמאס בטילים ארוכי-טווח ובכמויות גדולות. כמו-כן, דווח על הנזק הרב לעורף שהם מסוגלים לגרום. אז בבקשה, על הממשלה, משרד הביטחון וצה"ל - להתכונן, לדאוג למניעה, לבנייה, לחיזוק העורף ובעיקר לנטרול מהיר של הסכנה; ועל התקשורת לגלות יותר אחריות ופחות ספקנות בכוחנו, ביכולותינו - ובוודאי לא להפחידנו.
