הסופר והמשורר
יוסף כהן אלרן פרסם בימים אלה ספר שירים חדש. מי שכתב רומנים החל לפייט ואין ספק שבשיריו מפעמת רוח לירית מרעננת. הקובץ רצוף שירי אהבה ובספר זה מבסס היוצר את מעמדו כמשורר. בכותרתו מכריז המשורר על סחורתו -"בעיקר שירי אהבה".
ניתן לערער על הכותרת הראשית של הספר "אלו ערגות" אך על כותרת המשנה לא ניתן לפקפק. הכרזת המשורר היא כמו הבטחה הנמסרת לקורא עוד בטרם פתח את הספר ועלעל בין דפיו. נשביתי בכותרת זו מן הטעם שאני נכבשת על-ידי שירי אהבה.
בפתח הקובץ נמצאות השורות הבאות: "רוֹצֶה הַרְבֵּה עוֹד לְשׂוֹרֵר/לִדְלוֹת מִשִּׁיר נְגִינָתוֹ/לָשֵׂאת כֹּחִי לִגְבֹּר עָלָיו/לִשְׁדֹּד מִמֶּנּוּ תְּהִילָּתו/כִּי מִי אֲשֶׁר פָּקַח עֵינָיו/אֶל הַנִּגּוּן שֶׁל שִׁירָתוֹ/בִּבְלִי דַּעַת הָפְכוּ מִלָּיו/לִהְיוֹת חַיָּיו וְגַם מוֹתוֹ". זוהי תמצית המשוררות של המשורר הכותב את הספר, השירה היא כל חייו, הוא חש ששירתו פקחה את עיניו והיא אף פעם לא משביעה את רעבונו של המשורר שכן הוא רוצה לשורר עוד ועוד.
המשורר בספרו משדר לקורא את ערגותיו. לפנינו חמש ערגות: ערגת הלב, ערגת אדם, ערגת עולם, ערגת דם, וערגת רחם. נטעם מעט מכל פרק ונגמע מעט משירי האהבה של יוסף כהן אלרן.
השירה רוויה תשוקה ומסממת במידה רבה את הקורא. כמיהתו של הכותב אל אהובתו מזכירה שירת ימי הביניים. אהובתו של המשורר היא אהובה אסורה, במספר שירים ניכר שזו אשת איש, היא אינה נמצאת לצד האהוב, היא באה אליו בלילותיו, באה אליו בחלומותיו. הוא מקונן על אהבה זו ואף שהיא כואבת ומייסרת הוא מייחל אליה. שירת יוסף כהן אלרן היא שירה מחורזת המנסה לשמור על מקצב וצליליות. ברוב המקרים המבנה הפואטי של השיר מתלכד עם תוכנו של השיר. שבועתו של האהוב נחקקת בשער הספר. בפתח הקובץ בפרק ערגת הלב מופיע השיר המכונן "עיר אסורה". בשיר נמהלים רגשותיו של הדובר המשתוקק להיות עם אהובתו. כמיהתו נצחית אך יש תחושה שחייה כחיי הפרפר. השיר יוצר עמימות מסוימת וגם מבלבל במידה מסוימת, האהובה נועלת שעריה, האהובה כעיר נצורה והאהוב כמי שעורג להיות עמה ומוצא עצמו שומע את קול אהובתו גם בימים וגם בלילות. וזהו בהחלט המוטיב הבולט בקובץ כולו.
שיריו של יוסף כהן אלרן כתובים ללא סימני פיסוק, ישנה זרימה אחת מתחילת הספר עד לסיומו. אין אפשרות להכיל את כל שירי הספר במאמר אחד אך אפשר להעביר לקורא את התחושה שעולה מן הספר. תחושה של קסם האהבה. מבטי האוהבים הם מבטי אהבת אמת. הקשר בין האוהבים יוצרת מציאות קסומה. האישונים מאירים באור רב גוני ואלה מזריחים את אישוני האהוב. "זוֹהֲרִים בִּי אוֹרוֹתַיִך/שׁוֹטְפִים אֶת מִישׁוֹרַי/מַזְרִיחִים בִּי אֶת עֵינַי/בְּבוֹאִי לְהָאִיר שְׁעוֹתַיִךְ". רזי עינייך, עמ' 10. תשוקתו של האוהב היא תשוקה נפשית. "רוֹצֶה אֲנִי אֶת תּוֹךְ נַפְשֵׁךְ/רוֹצֶה כִּי תִּרְצִי בִּי" כי תרצי בי, עמ' 11.
תחושתו של האוהב מתעתעת בו, הוא אינו יודע אם אהבתו התקיימה במציאות או הייתה חלום. "הַאִם חָלַמְתִּי בָּעֶרֶב הַהוּא/ שֶׁמָּא רַק דִּמִּיתִי/רִצּוּד אִישׁוֹנַיִךְ/צְרִיבַת שְׂפָתַיִךְ אֲשֶׁר שָׁהוּ/עַל עֵינַי כְּדֵי לִלְחֹשׁ/סוֹדוֹת מִלּוֹתַיִךְ". הערגה ההיא, עמ' 12. ניכר שאחד המוטיבים המרכזיים בספר הוא מוטיב האישונים המסמל את התבוננות האוהבים עד לנבכי הנשמה. אהבה כמו שבאה לידי ביטוי בספר של יוסף כהן אלרן היא אהבה שמעניקה שלמות למושג אהבה, שמעניקה לקורא תחושה שלא רק תאוות בשרים התקיימה באהבה זאת אלא גם השתוקקות של הנפש למיזוג הנשמות.
אחד השירים המסגירים את מעמדם של האוהבים נמצא בשיר נוטר שערייך. הפגישה מתקיימת כאשר האוהבים אינם לבד אלא האישה מלווה באיש שלה. "וְאָמַרְתִּי עֵינַיִךְ נֶעֱצָמוֹת לְלֵילוֹ/אַךְ נוֹתְרוּ לִי פָּנַיִךְ/הַדּוֹלְקִים אֶל יוֹמִי/וְהַדְּמוּת שֶׁלְּיָדְךָ/שֶׁל הָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ/אִוָּתֵר חַיָּב אֶת מְחִיר חֲלוֹמִי". נוטר שעריך עמ' 14.
שירתו של יוסף כהן אלרן על אהבה אירוטית מרומזת ועדינה מאוד. "תָּמִיד יִהְיֶה הַנֵּר שֶׁלְּךָ/אֵיבָר בְּתוֹךְ גּוּפִי/בְּתוֹךְ מַחֲבוֹא הַלֵּב שֶׁלִּי/אַתָּה לִי אַלּוּפִי" כמו נר תמיד. עמ' 29. המשורר כותב בלשונה של האהובה את אהבתה. לשונו של השיר נקייה, אין שימוש במילים בוטות ואין רצון לזעזע את הקורא. הניסיון של כהן אלרן הוא ליצור דיאלוג עם האהוב/אהובה שינעם לקורא, לכן חווית הקריאה נעימה. היא מעוררת במידה מסוימת כיוון שיש בה קו מנחה של אהבת אמת. במשחקי האהבה יש גם מלכה ועבד, מלך ושפחה. אלה מופיעים בשיר מלכה ומלך עמ' 30. הכינויים שמעניק האוהב לאהובה הם כינויים רומנטיים כמו מלכתי בשיר מלכה לב.
אחד השירים היפים בקובץ מלמד על הקונפליקט הקיים באהבה זו את ואחרת עמ' 38. קָמָה וְיוֹשֶׁבֶת/בָּאָה וְהוֹלֶכֶת/פַּעַם הָיִית בּוֹכָה פַּעַם צוֹחֶקֶת/הוֹלֶכֶת וּבָאָה/דּוֹחָה וּמוֹשֶׁכֶת/פַּעַם הָיִית מַכָּה פַּעַם חוֹבֶקֶת". לאחר פרידה מבטא המשורר בשיר יקירתי (עמ' 60 ) געגועיו לאהובתו. "אֲנִי לָךְ אֲחַכֶּה/עַל פָּנַי עוֹד תִּנְשְׁבִי/לֹא תִּזְנְחִי שׁוּרוֹת מִתְלַחֲכוֹת/לֹא תְּרַחֲקִי כָּךְ מִנְּיָר דּוֹמֵם". המשורר מקווה שהדמות האהובה תשוב אליו גם כדי להצית את כתיבתו. "לִשְׁמֹעַ אִם עוֹד הוֹמֶה הַלֵּב/שֶׁמָּא אֶפְשָׁר בְּנַפְשִׁי לִנְבֹּר/אוּלַי מִתְגַּחֲלוֹת בִּי הַשּׁוּרוֹת".
שירתו של יוסף כהן אלרן מעוררת תקווה, יש אהבה אחרת שאינה מפנה עורף לאהובה. יש נאמנות גם לאחר הפרידה ויש ציפייה ותקווה שהנפשות יתאחדו שוב.
