עדיין אפשר להציל את החינוך הציבורי

אך בין הדאגה לקיומה של מערכת ציבורית בסיסית לכל ובין מונופוליזציה של החינוך כשֵירות הנתון בלעדית לשליטתה של הממשלה - המרחק רב מאד. למעשה, התעקשות זו של המדינה לבלעדיות על החינוך אחראית, במידה רבה, למצבה העגום של מערכת החינוך הציבורית בישראל. תוספת תקציבית גדולה ככל שתהיה למערכת הזאת, כפי שגורסים לא מעט אנשי חינוך ומלומדים אחרים, תועיל כנראה רק מעט מאד. ולראיה, כבר כיום הנתח התקציבי המופנה לחינוך בישראל גבוה מאד בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. יתירה מזאת, ישנן ראיות לכך שתוספות תקציביות על פני עשורים שלמים לא הביאו לתוצאות מיוחלות במקומות רבים בעולם.

גם מידת המעשיות של החלטה ממשלתית על ביטול התקצוב למערכת החינוך המוכר שאינו רשמי, שמרביתו משרת אוכלוסיה חרדית אבל גם לבתי ספר חילוניים ודתיים לאומיים לא מעטים - מוטלת בספק. צעד כזה ייתקל קרוב לוודאי בחומה בצורה של המפלגות החרדיות, אשר יפעילו את כל מנופי ההשפעה והלחץ הפוליטיים שלהם להסרת רוע הגזרה ממוסדותיהם. סביר להניח כי בסופו של דבר יאלץ משרד החינוך להסתפק בביטול התקצוב לאותם בתי ספר לא חרדיים ייחודיים שלהם אין לובי חזק בכנסת. כתוצאה מכך יעלה רף הכניסה לבתי ספר אלו עוד יותר ורמת הסגרגציה תחריף שבעתיים.

אבל מעבר לכך, קיימת הבעיה האמיתית אשר מן ההתמודדות עמה מתחמקים מקבלי ההחלטות במשרד החינוך: מדוע בוחלים ההורים במערכת הציבורית ומעדיפים בתי ספר פרטיים? סקר מכון פאנלס שנערך בתאריכים 31-30 אוגוסט 2009 בקרב מדגם מייצג של האוכלוסיה היהודית מעל גיל 18, מראה כי מרבית ההורים וההורים לעתיד מעדיפים בתי ספר פרטיים על פני הציבוריים. זהו נתון מרעיש (אם כי לא מפתיע) המלמד על אי-אמון עמוק של הציבור במערכת החינוך הממלכתית הציבורית. חבל שמקבלי ההחלטות במשרד החינוך ובממשלה מתעלמים מרצונם של ההורים ואינם פועלים כשלוחי ציבור הקשובים לצרכי קהלם.

שורה ארוכה של מחקרים מעלה כי הורים ברחבי העולם מבקשים דברים דומים ממערכת החינוך. בראש ובראשונה הם מעוניינים כי ילדיהם ירכשו מקצוע טוב ומכניס ויפתחו קריירה עשירה שתאפשר להם חיים מלאים ומספקים. הכלים להשגת יעד זה, לדעת ההורים, הם מיומנויות היסוד (קריאה, כתיבה וחשבון), ידע של שפה זרה, היכרות עם ההיסטוריה הלאומית והפנמת ערכי יסוד. נמצא גם מכנה משותף רחב של ערכי כיבוד הזולת, כיבוד הסביבה, כיבוד המורה, פיתוח יכולות חברתיות שיתוף פעולה וכדומה. אבל כשמדובר בערכים מופשטים יותר הנוגעים לדת ולהשקפות אידיאולוגיות, הולך המכנה המשותף ונחלש. מכל מקום, הממצאים מראים כי רובם המכריע של ההורים מעוניינים פחות או יותר בדברים דומים עבור ילדיהם.

אלא שההורים, כאן בישראל כמו במקומות אחרים רבים בעולם, סבורים כי בתי הספר הציבוריים, במתכונתם הנוכחית, “אינם מספקים יותר את הסחורה”. במילים אחרות, בתי הספר הציבוריים אינם די טובים בעיניהם, הן מן ההיבט הפדגוגי והן מן ההיבט הערכי. כיוון שאינם מאמינים כי ישועתם תבוא מן המערכת הציבורית, הם בורחים ממנה. זאת למרות העלות הגבוהה ולמרות הקשיים שמערימה בפניהם המדינה. כי אין זה פשוט לממן ילד במערכת לא ציבורית. לעתים קרובות על ההורים לדאוג בעצמם להסעות ולממן חלק נכבד מהוצאות התפעול של המוסד. בניגוד לתמונה שדואגים לצייר אותם אנשי משרד החינוך וחכמי חינוך “חברתיים” שונים, לא כל ההורים האלה הם “עשירים” ו”אליטיסטיים”. רבים מהם (אם לא מרביתם) שייכים למעמד הבינוני, ולא קל להם לעמוד בתשלומים למוסד החינוכי שבו הם מעוניינים. מעניין להזכיר, כי לא רק אצלנו בורחים ההורים מן המערכת הממלכתית הציבורית. במקומות רבים בעולם המערכות הפרטיות והעצמאיות הולכות וגדלות.

אבל בניגוד לאנשי החינוך ולביורוקרטים של מדינת ישראל, הבינו עמיתיהם בעולם המערבי זה מכבר את חוסר התוחלת של המלחמה במערכות הפרטיות והעצמאיות הצומחות כתוצאה מדרישות ההורים ועקב מחדלי המערכת. חלקן החליט לטפל בבעיה בדרך אחרת לחלוטין וליצור כלים שישלבו בין רצונות ההורים לבין צורכי החברה והלאום. במילים אחרות, לטפח תחרות מבוקרת בתחום החינוך ולעשות שימוש במנגנוני שוק מפוקחים. מדיניות כזאת מיושמת בשוודיה, אשר מאז 1993 מפעילה על כלל התלמידים במדינה את תוכנית שוברי החינוך. גם דנמרק, הולנד וניו-זילנד מאפשרות לכל ההורים במדינה את החופש לבחור בית ספר במימון ציבורי. מדינות אלו, שזיהו את החולשה במערכות החינוך הציבוריות שלהן, במקום להילחם בהורים ולכפות עליהם בתי ספר שבהם אינם מעוניינים, מנסות להיענות לצרכיהם ולציפיותיהם של ההורים. הממשלות במדינות האלו מכירות בעובדת קיומה של כלכלת השוק ובמציאות של חברה דמוקרטית ופלורליסטית שבה ההורים הם אזרחים בעלי עוצמה כלכלית, דעתניים ובעלי זכויות. ההורים בני זמננו תובעים את זכותם לעצב את חייהם בהתאם לאמונתם ולדרך חייהם.

כך באו לעולם התוכניות השונות המאפשרות להורים לבחור. חלקן מתבססות על בתי ספר מגנט (Magnate), חלקן על בתי ספר אמנה (Charter) וחלקן על שוברי חינוך (School Vouchers). כולן, אגב, מבטלות את אזורי הרישום ומאפשרות בחירה בין מסגרות פרטיות ובין אלו הציבוריות המתחרות זו בזו על לב ההורים. במסגרתן מסדירה המדינה את התחרות ומתקינה תקנות שיבטיחו שמירה על שוויון הזדמנויות, אי-אפלייה ועמידה בסטנדרטים חינוכיים (תוכנית ליבה) ובטיחותיים. ואכן, יסוד התחרות שנכנס ל”משחק” אחראי במידה רבה לשיפור שנצפה במחקרים אחרונים בביצועי מערכות חינוך אלו. מחקר של מכון קאטו שבדק עשרות מחקרים על ביצועי בתי ספר ציבוריים ופרטיים, חלקם תחרותיים וחלקם מונופוליסטיים, ביותר מ-20 מדינות ברחבי העולם, מראה יתרון סטטיסטי מובהק לבתי ספר תחרותיים על פני המונופוליסטיים.

משרד החינוך שלנו, כמו משרדים ממשלתיים נוספים שלא השכילו להבין את רוח הזמן, אינו מבין כי הבעיה אינה עימות בין ציבורי ובין פרטי, אלא בניגוד העמוק והמהותי הקיים בין מערכת תחרותית ובין זו המונופוליסטית. בעולם שבו שלטת כלכלת שוק ואשר במסגרתו נעזרת הממשלה בגופים עסקיים וּולונטריים לסיפוק מוצרים ציבוריים, קשה לתחום היכן בדיוק עובר הגבול בין המישור הציבורי ובין המישור פרטי. יתירה מזאת, פעמים רבות, כאשר גופים פרטיים מספקים מוצרים ציבוריים, הם נכללים בקטיגוריה של גופים ציבוריים וגם ההתיחסות המשפטית אליהם היא בהתאם. תחרות בין בתי ספר ציבוריים ובין בתי ספר פרטיים, כאשר זו נעשית באופן מבוקר ומותנה, מביאה עמה התייעלות פדגוגית וניהולית. אגב, אין זה נכון כי לבתי ספר פרטיים יש יתרונות מובנים שאין לציבוריים. במרבית המקרים ההפך הוא הנכון. ה”גב” הפדגוגי והתקציבי של בתי ספר ציבוריים הוא בדרך כלל חזק הרבה יותר מזה של בתי ספר פרטיים רבים המוצאים עצמם “בודדים בשטח” וחייבים לפתח דרכים מתוחכמות להישרדות. לא אחת, בתי ספר אלה נסגרים בשל קשיים תקציביים ומנהלתיים.

חשוב גם לזכור, כי בניגוד לחששות מפני הזנחת ערכים לאומיים לטובת ערכים פרטיקולריסטיים, בתי ספר מהחינוך המוכר שאינו רשמי דווקא מדגישים מאד את המימד הערכי. ולראייה: אחוזי ההתגייסות הגבוהים לצה”ל ולשירות הלאומי בקרב בוגרי מערכת החינוך הקיבוצית, בוגרי בתי הספר של רשתות עמל ואורט ובוגרי הישיבות התיכוניות מעידים על כך שאין בהם חשש למשבר ערכי. בנוסף להתנדבות בשיעורים גבוהים ליחידות קרביות ואיכותיות, מפעמת בקרב רבים מבוגריהם של בתי ספר "פרטיים" לא מעטים רוח של מחויבות לסביבה ולחברה אשר אף היא מהווה מרכיב מהותי ביותר של פטריוטיזם אמיתי. לאלו ערכים מחנכים בבתי הספר הדמוקרטיים אם לא לפלורליזם ולסובלנות כלפי האחר? לאיזה ערכים מחנכים בתי הספר הסביבתיים אם לא לאהבת הטבע הישראלי ולשמירה על מכמני המולדת? ערכים אלה מוזנחים דווקא במערכת הציבורית, הממלכתית והמונופוליסטית. שם מופיעים גילויי האלימות הקשים. דווקא במערכת הממלכתית אחוזי ההשתמטות משירות והסרבנות גבוהים. בבתי ספר ממלכתיים רבים מוצאים ניכור ואדישות כלפי העם והמורשת היהודית. כך הדבר במערכות ציבוריות רבות בעולם וכך הדבר גם בישראל. קשה אפוא להניח כי ריסוק המסגרות הלא ממלכתיות יביא באורח פלא להעלאת המחויבות הערכית בבתי ספר ציבוריים, שתלמידיהם מגיעים ללימודים כשהם מצויידים בסכינים ואשר עולם הערכים שלהם מורכב בעיקר מתוכניות של בידור זול המשודרות בטלוויזיה.

הניסיון בעולם וגם בארץ מלמד שכדי להציל את מערכת החינוך הציבורית, נחוצה חשיבה חינוכית אחרת: "מחוץ לקופסה". לא כזו המבוססת על מונוליטיות ריכוזית ועל ריסוק תחרותיות, אלא להפך: על מדיניות שתעודד מצד אחד יזמות חינוכית ותחרותיות, ומצד שני תשמור על שוויון הזדמנויות ומוביליות חברתית. את זה ניתן לעשות אם תחליט המדינה לעשות את הדברים הבאים: תכריז על חופש להורים לבחור בכל בית ספר שיחפצו בו; תאפשר לכל יזם חינוכי, עמותה, קבוצת הורים ואחרים להקים בית ספר; תודיע כי התקציב וההכרה בבתי ספר אלה תלויים באי-אפלייה ובאי-מיון של תלמידים לבית הספר שבבחירה; תתנה את קיום בית הספר בעמידה בתקני בטיחות ברורים; תבטיח הוראת תוכנית ליבה מוסכמת. הניסיון בעולם גם מראה כי מערכת בחירה מבוקרת כזאת מעודדת תחרות בריאה בין בתי ספר פרטיים ובין אלה הציבוריים ומביאה להישגים פדגוגיים וערכיים-חברתיים משופרים שמהן נשכרת כל החברה, אבל בעיקר - צרכני החינוך הציבורי שרבים מהם נמנים עם שכבות האוכלוסיה החלשות.