האם צפויים שני קשישים כבני 70, שמצבם הבריאותי לקוי - נשואים, אבות לילדים מבוגרים וסבים לנכדים - לשבת בכלא בשנים הקרובות כעברייני מין פדופילים מסוכנים שנחשפו עתה לראשונה בחייהם, רק כדי שצעיר מכפר סבא יצליח הודות להאשמתם (הכוזבת, לטענתם) בתקיפתו המינית כשהיה נער צעיר, להתחמק משירות קרבי קשה ומסוכן בגבעתי? ולחילופין, כאפשרות שנייה: האם זה סביר, הגיוני ומתקבל על הדעת ששני קשישים, עולים חדשים (אחד מהם יותר ותיק) שכל אחד מהם הגיע מארץ אחרת, הם דוברים שפות שונות, וידיעתם בעברית דלה מאד - יתבררו פתאום כהומוסקסואלים סמויים ופדופילים רדומים שעד אמצע שנות הששים לחייהם ניהלו חיי משפחה תקינים עם נשותיהם; האם זה הגיוני וסביר שהם נקלעו במקרה לעבוד באותו מקום, ללא היכרות מוקדמת, כעובדי ניקיון בקאנטרי קלאב שאין קשר ביניהם והם עובדים בתקופות שונות ורק תקופה קצרה במקביל אבל במשמרות אחרות, ושניהם - כל אחד בשנים אחרות ולחוד, ללא שיתוף פעולה עם השני - יבצעו כל אחד, בנפרד, עשרות מעשים מגונים ומעשי סדום באותו נער. וזאת באותה צורה, תוך שימוש באותן שיטות ובאותם מילים ומשפטים בדיוק ובאותו מקום ממש. והנער - במשך שנים - משתף פעולה, בנפרד, עם כל אחד מהתוקפים אותו מינית; הוא לא מדבר, לא צועק, לא מספר לאיש, גם לא להוריו, אפילו ברמז, והם לא חשים בשום דבר מוזר לאורך שנים רבות. הנער ממשיך לחזור ולבקר בקאנטרי קלאב בקביעות, ביחידות וגם עם אביו והאחים שלו, כאילו דבר לא קורה בכל אותן ארבע שנים שבהן עושים בו מעשי סדום בשיטתיות ובאכזריות שני הקשישים. הוא פוגש בקשישים האלה כמעט מדי יום, לעתים בנוכחות אביו ואחיו, ולא מגיב ברתיעה, או בחרדה כלשהי. איש לא מבחין בהתנהגות חריגה כלשהי או בפחדים שלו, לא בבית ולא בעת שהוא בקאנטרי קלאב. הוא מספר לראשונה על מסכת ההתעללויות המזעזעת שעבר, לדבריו, רק כשנתיים וחצי לאחר שנפסקה ואחרי שבועיים בצבא, וזה בעת שהוא מנסה להתחמק מטירונות קרבית בגבעתי. זה קורה יום אחד בלבד לפני שהוא עומד להיפגש עם קב"ן (קצין בריאות נפש צבאי) ולאחר שנכשלו ניסיונותיו להוריד פרופיל רפואי בטענות של בעיות בריאות שונות.
תסריט מדהים ומוזר עד כמה שהדבר מוזר ותמוה, בתי המשפט בישראל, בהם בית המשפט העליון, אימצו באחרונה את האפשרות השנייה וקבעו כי אכן תסריט מדהים כזה הוא אפשרי ואכן קרה. שני הקשישים - אחד מהם בעל אשך אחד, שהוא ואשתו נשבעים והעידו בבית המשפט שהוא אימפוטנט כבר 14 שנה ואינו מקיים יחסי מין - זועקים בעקביות ובעקשנות, בדמעות, (כל אחד לחוד, ללא קשר לאחר, ובעברית דלה ושבורה) מהרגע הראשון של החקירה במשטרה ועד עכשיו כי הם חפים מפשע; שמעולם לא היו להם נטיות הומוסקסואליות או פדופיליות; שחייהם נהרסו ובושה הומטה עליהם כאבות וסבים לנכדים ועל משפחותיהם; שנגרם להם עוול מזעזע וכי מדובר בעלילה נוראה ומופרכת שטפל עליהם הצעיר שביקש להשתמט משירות צבאי קרבי בגבעתי והצליח בכך. אבל זעקתם לא שיכנעה את בתי המשפט שקבעו כי כל אחד מהם בתורו, בתקופות שונות, ביצע עשרות פעמים מעשי סדום בנער ועשה בו מעשים מגונים בתא שירותים קטן, שאינו סגור ואטום לגמרי, בלב חדר המלתחות, המקלחות והשירותים ההומה בקאנטרי קלאב הגדול שבו אלפי מנויים. בתי המשפט לא הוטרדו כל-כך מהעובדה המוזרה שעל-פי גירסת הנער שני הקשישים נקטו באותה דרך פעולה ממש, פעלו באותו סדר פעולות ייחודי, באותן נסיבות ותוך שימוש באותן שיטות ומילים (כאילו השניים - שלא היו קשרים ביניהם, אין להם יכולת הידברות עקב קשיי שפה, וכל אחד מהם בא מארץ אחרת וממנטאליות אחרת - עברו את אותו קורס בפדופיליה ותקיפה מינית של קטינים אצל אותו מורה). בתי המשפט הרשיעו את שני הקשישים למרות שעלו סתירות ותמיהות בעדויות הצעיר והוא לא ידע לומר מתי בדיוק אירעו המקרים האלה. ההרשעות של השניים התבססו בעקר על גירסתו מול הגירסאות שלהם. בתי המשפט העדיפו להאמין באופן גורף לגירסת המתלונן, למרות הפרצות שבה, למרות הנסיבות המוזרות ועל-אף שניתן היה למצוא יותר מהסבר הגיוני אחד לראיות סיוע, לכאורה, ולעובדות שהם התבססו עליהן.
שני הקשישים, תושבי כפר סבא, שכל אחד מהם נשפט בנפרד בבית משפט אחר, נדונו כל אחד לארבע שנות מאסר. אחד מהם - א"ל, בן 67, נשוי, אב לשלושה ילדים מבוגרים וסבא לנכדים שעלה לארץ מאמריקה הדרומית, כבר מרצה את עונשו מזה כשלושה חודשים. הוא סובל מבעיות לב, בעברו אירוע מוחי ויש לו בעיות ראייה ושמיעה. עולמו חרב עליו, הוא שבור ומדוכא וגורמים מקצועיים מביעים חשש שיתאבד. בני המשפחה ממש חוששים לחייו. הוא מתקשר כמה פעמים ביום מהכלא לבני משפחתו ובבכי מבקש מהם לעזור לו להוציא את האמת לאור, כי כבר אינו יכול לשאת לא רק את הישיבה בכלא אלא בעיקר את הבושה והתסכול שנגרמים לו עקב הרשעתו במעשים שלא עשה. האחר - גרגורי שניידר, גם הוא חולה לב, בן 71, נשוי, אב לשתי בנות מבוגרות וסבא לנכדים גדולים, ניצול שואה, עולה חדש מאוקראינה, קיבל דחייה של ביצוע העונש עד לאחר שיישמע ערעורו בבית המשפט המחוזי. גם הוא שבור ומיואש, לא מבין מה נפל עליו, מדבר כל יום במשך שעות עם אלוהים - למרות שאינו דתי - ומבקש ממנו לעזור לו להסיר את חרפת העלילה שטפלו עליו. הוא נשבע שהתקופה הנוראה שעוברת עליו עכשיו יותר קשה מהתקופה שבה היה נתון לרדיפות הנאצים.
תמיהות ושאלות לא פשוטות למרות פסיקת בתי המשפט והכרעות הדין המנומקות שלהם, הרי שעיון מעמיק בעדויות, במסמכים, בכתבי האישום, בפרוטוקולים ובהכרעות הדין במשפטי שני הקשישים, תוך השוואת עדויות הנאשם בשני המקרים, מעלה תמיהות ושאלות לא פשוטות. למרות שניתנו לרובן תשובות על-ידי בתי המשפט, בהתבססות על הסברי המתלונן, יש רושם שהתשובות נתפרו בחוטים גסים מדי. עדיין יש "חללים" מסוימים בסיפור הפרשה וראוי להקשיב בתשומת לב רצינית יותר לטענות המורשעים, וגם לבדוק מחדש את הפרשה על-ידי גורם מוסמך. קשה להתעלם מזעקתם הנמשכת של השניים לחפותם ומהנסיבות המיוחדות של הפרשה, בייחוד לנוכח העובדה שמדובר בעולים חדשים שהעברית שלהם עילגת, כושר הביטוי וההבנה שלהם בעברית מוגבל ביותר, התנסחויותיהם מקוטעות ולא ברורות עד כדי אי-הבנות וגיחוך לעתים. אף שהדיונים בבתי המשפט תורגמו להם, הרי שהם התבטאו בחלק מהזמן בבתי המשפט בעברית. (העדות שמסר א"ל עברה מסננת של תרגום מספרדית לעברית, שמורידה מטבע הדברים, מאותנטיות ההתבטאות. שניידר העיד בעברית מגומגמת.) בנסיבות האלה, ברור שהם התקשו להידבר עם השופטים ולשכנעם, הופעתם בבית המשפט, עדויותיהם ועדויות נשותיהם שגם העברית שלהן דלה מאד - לא היו מרשימות ולא עשו רושם אמין על השופטים. אולי זה היה בעוכריהם של הנאשמים, בעוד הצעיר המתלונן ובני משפחתו העידו בעברית רהוטה ומשכנעת.
א"ל עבד בקאנטרי קלאב, כמנקה מסוף שנת 1991 ועד לתחילת שנת 1994. במסגרת תפקידו הוא ניקה גם את חדרי השירותים, המקלחת, המלתחות והסאונה הנמצאים באותו חלל. גרגורי שניידר עבד גם הוא כמנקה במקום משנת 1992 ועד לסוף שנות ה-90. הוא וא"ק עבדו במשמרות שונות - על-פי עדויות מנהלי הקאנטרי קלאב - וכמעט לא היה קשר ביניהם. בחלק מהתקופה שבה שניהם היו מועסקים במקום היה שניידר מאושפז בבית חולים בגלל בעיות לב וגם עבר ניתוח מעקפים. שניהם נחשבו עובדים חרוצים ונאמנים ועל-פי תיאור מעסיקיהם היו עסוקים כל הזמן בעבודה, מגב וסמרטוט בידיהם, משתדלים להוכיח שהם יעילים ומסורים לתפקידם הקשה והלא נעים. הם היו חביבים ומקובלים על באי הקאנטרי קלאב. הנער המתלונן נהג לבקר הרבה במקום (בשנים 1995-1991), החל מגיל 11 ועד היותו בן 15.5, במסגרת מנוי שהיה למשפחתו. לעתים היה בא עם אביו והאחים שלו ולעתים לבד. אף פעם, לא בתקופת המנוי ולא לאחריה, לא התלונן הנער על בעיות כלשהן בקאנטרי קלאב או הטרדה מינית או אחרת מצד שני המנקים הקשישים. הוריו גם לא הבחינו אצלו בשום התנהגות חריגה או פחדים. הוא היה פוגש במנקים ומתנהג כרגיל בעת שנתקל בהם בנוכחות אחרים, לא הראה שום סימן לרתיעה או חשש מהם.
מהעדויות בבתי המשפט עולה כי בחודש נובמבר 1997 התגייס הצעיר (המתלונן) לצה"ל והוברר לו שהוא מיועד לשרת בגבעתי ואמור לעבור טירונות קרבית של חצי שנה. במשך שבועיים הוא שהה בבקו"מ, ועל-פי עדותו "נכנס ללחץ אדיר". הוא התלונן על כאבי גב ובעיות שונות, אבל הופנה על-ידי מפקדיו, שחשו שיש לו בעיות, לקב"ן אותו היה אמור לפגוש ביום ראשון, לאחר חופשת סוף שבוע. כשהגיע לחופשה הוא התייעץ עם אחיו המבוגר ממנו איך יוצאים מגבעתי והביע בפניו חשש שהוא לא יודע מה יקרה אם ישלחו אותו לטירונות גבעתי. למחרת הוא סיפר לראשונה לאימו, בבכי, ולאחר שלחצה עליו עקב התנהגותו המוזרה לדבריה, על ההתעללות המינית בו לפני שנים על-ידי שני המנקים בקאנטרי קלאב. בדיעבד הוא הסביר את הלחץ שבו נמצא אז ואת שבירתו - וכך קיבלו ואימצו זאת בתי המשפט - בכך שחשש מטירונות ממושכת בגלל המקלחות המשותפות כי פחד שיתקפו אותו מינית בהן או בלילות. זאת, לדבריו, עקב ההתעללות המינית שסבל בעבר מצד שני המנקים הקשישים. החשש מהטירונות עורר בו את כל הפרשה וגרם לו להוציא את זה החוצה.
ביום ראשון, עוד לפני הפגישה עם הקב"ן, הגיש המתלונן תלונה במשטרה, יחד עם אימו, על התקיפה המינית כלפיו על-ידי שני המנקים. הוא הגיע לקב"ן מצויד באישור מהמשטרה על הגשת התלונה. שלטונות הצבא ביקשו לשחרר אותו לגמרי מהשירות, עקב מצבו הנפשי, אבל המתלונן ובני משפחתו, שלא רצו שחרור מצה"ל - הכרוך מטבע הדברים בסטיגמה לא נעימה - התנגדו. בסופו של דבר סוכם שהשירות הצבאי יידחה לשנה, הוא יעבור טיפול פסיכולוגי אזרחי ולאחריו, אם יהיו המלצות, יגויס לשירות. כך היה. המתלונן גויס לשנה וחצי בלבד, עשה את שירותו הצבאי המקוצר בנוחיות רבה במשרד בקריה בתל אביב והגיע כל יום לישון בביתו.
לא הבין מאיפה נפלה עליו העלילה בעקבות התלונה במשטרה נפתחה חקירה פלילית נגד שני המנקים. הם זומנו למשטרה, כל אחד בנפרד, ועל-פי דבריהם ודברי בני משפחותיהם הוכו בהלם לנוכח החשדות שהועלו נגדם. הם הכחישו מכל וכל את החשדות והביעו תמיהה על עצם העלאתם בפניהם. ב"דוח התרשמות" שכתבה חוקרת המשטרה ב-15.1.98 בעת חקירתו של גרגורי שניידר, היא רשמה: "בתחילה כששמע את החשדות כנגדו, היכה בראשו ואמר מספר פעמים 'אוי ואבוי'. היה נראה המום מעצם החשדות נגדו. כמו-כן מיד בלע כדור, אמר שלחץ הדם שלו לא תקין. בזמן העדות בלע עוד כשני כדורים". א"ל אמר גם בחקירתו וגם לבני משפחתו, שאינו יודע מה רוצים ממנו, איננו מבין מאיפה באה העלילה הזאת ושאף פעם לא עשה דברים כמו אלה שמייחסים לו. שניידר אמר לחוקרת המשטרה, באמצעות המתורגמנית, כשהוצגו לו החשדות: "אני המום. שייפתחו לי הידיים אם אני עשיתי את זה. אני לא עשיתי כאלה דברים... אני כבר 14-13 שנים לא מתפקד מינית, הורידו לי אשך בשנת 1990". (העובדה שלשניידר אשך אחד בלבד לא הייתה במחלוקת במשפט - ר"ש.)
חוקרי המשטרה ערכו עימות נפרד בין המתלונן ובין כל אחד מהקשישים. א"ל ביושבו מול המתלונן, אמר כי אינו מזהה אותו והשיב לחשדות כי עשה מעשי סדום ומעשים מגונים במתלונן, במילים: "לא עשיתי כלום לאף אחד... הכל טיפשי... לא נגעתי באף אחד... את זה בחיים לא עשיתי". בעצת עו"ד, עבר א"ל בדיקת פוליגרף במכון "אוראן" בתל אביב על-ידי אחד מבכירי מומחי הפוליגרף בארץ, שלמה ברוק, לשעבר ראש מעבדות הפוליגרף של המשטרה שהוא גם עד מומחה בנושא הפוליגרף בבתי המשפט, ונחשב לבר-סמכא בתחומו. א"ל נמצא דובר אמת בהכחשתו את החשדות החמורים שיוחסו לו. הבדיקה נערכה בספרדית, שפת האם של א"ל. על-פי דוח הבדיקה בתשובה על השאלות - "האם נגעת לילד באבר המין במקלחת בקאנטרי?", "האם פעם מצצת לילד את איבר המין בקאנטרי?", "האם החדרת את איבר המין שלך לפי הטבעת של הילד בקאנטרי?", השיב א"ל בשלילה. בסיכום ממצאי הבדיקה, כותב המומחה ברוק כי "מניתוח הממצאים בשאלות הרלוונטיות נמצא הנבדק דובר אמת. חוות דעתי על סמך ממצאי בדיקת הפליגרף היא כי גירסת הנבדק כפי שהיא באה לידי ביטוי בשאלות הרלוונטיות,
נכונה" (ההדגשה במקור - ר"ש). בדיקת פוליגרף אומנם אינה קבילה בבית המשפט, אבל גם המשטרה עושה שימוש בבדיקות כאלה, כדי לחזק או להפריך חשדות נגד נחקרים. לכן, בממצאי בדיקת הפוליגרף של א"ל - שנערכה על-ידי גורם מוסמך הנהנה מהכרה ומוניטין מקצועיים בענף - אפשר לראות לפחות חיזוק לטענת החפות שלו.
בעימות שערכו חוקרי המשטרה בין המתלונן ובין גרגורי שניידר, הכחיש שניידר לחלוטין את החשדות ואמר בין השאר: "למה הוא (המתלונן) נזכר אחרי 5 שנים... זה לא נכון. לא עומד לי האיבר מין... בשנת 90 ברוסיה הורידו לי את אחד האשכים... למה הוא ככה עושה (המתלונן) אני לא יודע... זה לא נכון... תאמין לי, לא... חס וחלילה אף פעם לא עשיתי". בעת העימות טען המתלונן כי הבחין אצל שניידר בשני אשכים. כאשר הבהירה לו חוקרת המשטרה כי לשניידר יש אשך אחד, השיב המתלונן כי הוא אומר את מה שהוא זוכר ואין לו הסבר לסתירה הזאת. בעדותו במשטרה טען המתלונן כי כאשר שניידר היה קורא לו לתא השירותים כדי לבעול אותו, הוא היה אומר לו "אל תאונן" כדי לשכנעו לבוא אליו. בעימות שאלה החוקרת את שניידר אם הוא יודע מה פירוש המילה "תאונן". שניידר השיב שאינו יודע.
אבל הכחשות החשודים לא עזרו. נגד א"ל ושניידר הוגש על-ידי הפרקליטות כתב אישום משותף לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לבקשת פרקליטו של שניידר, עו"ד יעקב שקלאר, הופרד המשפט של השניים, לנוכח העובדה שהמעשים שיוחסו לשניידר היו בעת שהמתלונן היה כבר מעל גיל 14. משפטו הועבר לבית משפט השלום בכפר סבא. עיון בכתבי האישום שהוגשו נגד השניים מעלה עובדה מוזרה. אף שבכתבי האישום נטען כי הם פעלו כל אחד לבד, בנפרד ובתקופות שונות, הרי שכתבי האישום מייחסים להם אותה שיטה וסדר פעולות, כאילו העתיקו אחד מהשני את דפוסי התקיפה המינית. בכתב האישום נגד שניידר נאמר כי "הפשיל את מכנסיו ותחתוניו של המתלונן ומצץ את אבר מינו... לאחר מכן סובב הנאשם את המתלונן והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן עד שהגיע לסיפוקו... בתקופה שבין 1993 עד 1994 בהזדמנויות רבות, בקאנטרי, חזר הנאשם על המעשים המתוארים". בכתב האישום נגד א"ל נאמר אותו דבר בדיוק (רק בהתייחסות לשנים אחרות): "הפשיל את מכנסיו ותחתוניו של המתלונן ומצץ את איבר מינו... בהמשך סובב הנאשם את המתלונן והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של התלונן, עד שהגיע לסיפוקו... בתקופה שבין 1991 עד 1993 בהזדמנויות רבות בקאנטרי, חזר הנאשם על המעשים המתוארים".
כאילו עבדו עם אותו ספר הוראות מעדויותיו של המתלונן עולים דמיון וזהות מוחלטים, שקשה להבינם ולקבלם, בדרכי הפעולה של שני הקשישים שלדבריו התעללו בו מינית. כאילו הם עבדו עם אותו ספר הוראות. על-פי עדויותיו ותיאוריו - שהתקבלו על-ידי בתי המשפט - השניים פעלו ממש כמו תאומים סיאמיים, גם במעשים וגם בדיבורים והעתיקו אחד מהשני את דרכי ה"טיפול" בו. (מדובר, כזכור, בשני קשישים שהשפה המשותפת היחידה ביניהם היא שברי מילים ומשפטים בעברית ושהקשר ביניהם היה רופף ביותר, אם בכלל, מאחר שעבדו בתקופות שונות, וגם בתקופה שעבדו יחד בקאנטרי קלאב הם עבדו במשמרות שונות וכל אחד מהם עבד גם בעבודות נוספות כשלא עבד בקאנטרי.) המתלונן סיפר כי השניים השפיעו עליו, כל אחד בתורו, באופן פסיכולוגי באמצעות אותם משפטים שאמרו לו. כך, על-פי עדויותיו, א"ל היה מפתה אותו ואומר לו: "אל תיכנס לבד (לתא השירותים), זה לא טוב להיכנס לבד. תיכנס איתי. לא צריך חברה. בוא אלי". שניידר, על-פי עדויות המתלונן, היה מפתה אותו באותן מילים ממש: "אל תיכנס לבד, בוא אלי. לא צריך חברה, רק משוגעים נכנסים לבד". גם א"ל וגם שניידר נקטו באותה שיטה. הם היו נכנסים לתא שירותים צמוד לתא השירותים שבו הוא היה נמצא. המחיצה המפרידה בין התאים לא הייתה עד הרצפה. כך גם דלתות התאים. וכך מבעד לרווח, כל אחד מהם היה מתכופף, שולח ידיים לתא שלו, מנסה לגעת בו ומשכנע אותו לבוא אליו לתא. לגבי א"ל תיאר זאת המתלונן כך: "הוא ניסה להציץ מתא שירותים שכן, ברווח שהיה בין הרצפה לסוף הדלת. הוא ניסה לשלוח ידיים. הרווח מספיק גדול. היו הרבה מקרים כאלה. הוא היה מתחיל עם ההשפעות שלו, אל תיכנס לבד, תפתח לי". לגבי שניידר העיד המתלונן: "לפעמים הוא היה יורד ממש עד הרצפה. היה רווח בין התאים של השירותים והיה מנסה לשלוח ידיים כדי לגעת בי... היה נכנס לתא הצמוד ושולח ידיים... וזאת תוך כדי שכנועים לבוא אליו לתא, להיכנס אליו".
כל אחד מהשניים היה, על-פי עדויות המתלונן, הולך אחריו ועוקב אחריו לאן שהלך בעת ששהה בקאנטרי קלאב. לגבי א"ל תיאר זאת המתלונן: "הוא ליווה אותי כמו צל, וכמעט כל פעם שבאתי הוא עשה בי מעשים מכוערים". על שניידר אמר: "זה היה ממש כמו חתול ועכבר... היה רודף אחרי כל היום איפה שאני הולך, הוא אחרי... ככה זה היה כמעט כל יום".
עוד העיד המתלונן כי כל אחד מהקשישים אימץ לעצמו אותה שיטה להטרידו מינית. בעת שהיה יושב בג'קוזי, כל אחד מהם (בשנים אחרות ובנפרד) היה שולח יד לתוך המים "כאילו שהם בודקים אם המים חמים" ומנסה לגעת בו. הם לא הצליחו כי הוא זז. זה קרה כאשר היו אנשים נוספים בג'קוזי. אין ספק, טענה לצירופי מקרים, גם היא תתקשה להסביר את הדוגמאות שהובאו לעיל על הזהות המוחלטת כמעט במעשיהם והתבטאויותיהם של שני הקשישים, הכל-כך שונים זה מזה, כלפי המתלונן.
המתלונן העיד כי ראה בבירור אצל שניידר (בעל האשך האחד) שני אשכים "שמוטים, מדלדלים". כשהתבקש להסביר איך זה יכול להיות שראה שני אשכים אצלו אמר המתלונן: "לא מיששתי. ראיתי, מה שראיתי. ראיתי את האשכים שלו".
משפטו של א"ל נערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני הרכב של שלושה שופטים - עדנה קפלן-הגלר,
אברהם טל ו
נתן עמית (שהיה בראש ההרכב). הוא יוצג על-ידי עו"ד אמיר גורן. גרגורי שניידר נשפט בבית משפט השלום בכפר סבא בפני השופטת
קלרה רג'יניאנו. הוא יוצג על-ידי עו"ד יעקב שקלאר. מאחר שהתביעה התבססה בעיקר על גירסתו של המתלונן, ההגנה בשני המשפטים העלתה שורה של סתירות בעדויות של המתלונן בין מה שאמר במשטרה ובין מה שאמר בבית המשפט. כמו-כן היו סתירות בין עדויות שמסר אביו ובין עדויות שלו. כך למשל, העיד המתלונן כי א"ל ניסה לגעת בו באבר המין בסאונה בעת שישבו בחברת אביו. האב העיד כי לא היה מקרה שבו ישבו יחד בסאונה וכי לא ראה שום דבר חשוד; בנו מעולם לא התלונן בפניו באותה תקופה שא"ל עשה לו משהו או שמישהו מציק לו. הילד לא היה מפוחד או נסער. אמו של המתלונן העידה בבית המשפט כי בנה לא יצא לטיולים שנתיים בבית הספר (שגם בהם יש לינה משותפת וצורך במקלחות משותפות). המתלונן העיד לעומת זאת כי כן יצא לטיולים שנתיים.
ההגנה טענה כי אין לייחס אמינות לגירסת המתלונן גם בגלל הסתירות וגם בגלל שכבש את עדותו במשך שנים ולא סיפר על ההתעללות בו, גם אחרי שהפסיק לבקר בקאנטרי קלאב. הוא גם המשיך לבקר במשך שנים בקאנטרי כאילו אינו נאנס שם עשרות פעמים באותה עת, לא סיפר דבר לאיש ולא גילה שום סימני מצוקה או התנהגות חריגה. לטענת ההגנה, סיפור התקיפות המיניות הוא עלילה זדונית ובא לעולם רק בעת שהמתלונן ביקש להשתמט מהטירונות הקרבית ומהשירות בגבעתי ואחרי ששוחח עם אחיו איך להתחמק מהשירות. זו, לטענת ההגנה, הייתה הסיבה להתפרצות שלו ול"גילוי" הפרשה ביומיים שלפני הפגישה אצל הקב"ן.
אומנם המתלונן סיפר במשטרה ובבית המשפט כי בגיל 17.5 סיפר לידידה שלו, אפרת, על התקיפה המינית נגדו בקאנטרי קלאב על-ידי שני המנקים הקשישים. לדבריו הוא כתב לה את זה במכתב מפורט בעת שהיא הייתה בדיכאון והיו לה מחשבות אובדניות. אבל במהלך המשפט התברר כי הידידה אפרת סירבה לבוא להעיד על הדברים האלה במשטרה ובבית המשפט. המשטרה לא טרחה לאכוף עליה - מה שאפשרי על-פי החוק - לבוא למסור עדות, למרות שיכולה הייתה לשפוך אור על הפרשה. חוקרת משטרה ששוחחה עם אפרת בטלפון רשמה רק זיכרון דברים (בבית המשפט העידה החוקרת כי מה שכתוב בזיכרון הדברים הוא אמת) שלפיו אפרת סותרת למעשה את גירסתו של המתלונן. על-פי זיכרון הדברים, סיפר לה המתלונן כי הוטרד מינית בבריכה, כמה שנים קודם לכן, על-ידי גבר אחד בלבד. הוא לא מסר פרטים וסיפר לה את זה בשיחה בעל-פה ולא במכתב. היא גם לא הייתה בדיכאון ולא היו לה מחשבות אובדניות. זה היה כשהייתה בת 19. בזיכרון הדברים נכתב כי חשיפת ההטרדה המינית על-ידי המתלונן בפני אפרת הייתה "לפני שנה וחצי לערך,
לאחר או מיד עם הגשת התלונה" (של המתלונן במשטרה - ר"ש). זיכרון הדברים הזה נרשם כשנה וחודש לאחר הגשת התלונה במשטרה. בתי המשפט בהכרעות הדין שלהם נתפסו לעובדה שנרשם כי אפרת אמרה "שנה וחצי לערך" ממועד שיחתה עם חוקרת המשטרה וכתיבת זיכרון הדברים, והתרשמו שהמתלונן אכן החל לומר משהו על ההטרדה המינית כבר כחצי שנה לפני מועד גיוסו. אלא שנראה שבתי המשפט התעלמו מהמילה "לערך" ומהעובדה שאפרת ציינה במפורש שהמתלונן דיבר איתה על ההטרדה המינית "לאחר או מיד עם הגשת התלונה". כך שלמעשה אין בכך ראיה לראשית גילוי לפני הגיוס לצה"ל. למרות זאת ראו בכך בתי המשפט, בין השאר, חיזוק לגירסתו של המתלונן. בעניין זה העידה בבית המשפט הפסיכולוגית רותי פוריסמן שטיפלה במתלונן, כי בשיחות איתה אמר לה המתלונן כי עד הגיוס הוא לא סיפר לאף אחד על ההתעללות המינית בו וסיפר זאת לראשונה לקב"ן ואחר-כך להוריו. (אגב, על-פי העובדות שהתקבלו על-ידי בתי המשפט, קודם סיפר המתלונן להוריו ורק אחר כך לקב"ן.)
בתי המשפט האמינו לגרסת המתלונן בתי המשפט קיבלו את הסברו של המתלונן כי חשש לספר להוריו על המעשים שבוצעו בו כי פחד שהתנהגותו לא הייתה בסדר ושהם יכעסו עליו על מה שקרה לו, למרות שהתוקפים שיכנעו אותו באופן פסיכולוגי, כל אחד לחוד, שמה שהוא עושה איתם זה בסדר. לדבריו, הוא גם המשיך לבקר בקאנטרי קלאב למרות התקיפות המיניות כי חשש שאם יפסיק ללכת לשם ייאלץ לספר להוריו מה עושים לו. בתי המשפט הסבירו את כבישת העדות בכך שזו תופעה מוכרת ואופיינית שקורבנות תקיפה מינית נוטים להתלונן באיחור אחרי שחלף זמן רב, לעתים בשל היסוס והתלבטות ולכן אין בכך כדי לפגום בעדותם. הם האמינו לגירסתו של המתלונן כי אכן חשש לעבור טירונות ממושכת בגלל החרדות מפני תקיפה מינית במקלחות המשותפות, שהתעוררו בו לנוכח אימי העבר. השופטים קבעו כי עדותו של המתלונן מהימנה עליהם וראו חיזוק לעדויותיו, בין השאר בעדויות הוריו, אף שאלה יכולים היו לספר רק את מה שסיפר להם הבן ואת נסיבות הגילוי שלו בפניהם. שופטי בית המשפט המחוזי לא האמינו לגירסת א"ל ואשתו על כך שאינו יודע כמעט עברית וקבעו כי התכחשותם לידיעה טובה יותר של עברית על-ידי א"ל אינה מהימנה עליהם, נועדה להרחיק את א"ל מהאישומים נגדו ויש בה לכן כדי לתמוך בעדותו של המתלונן. השופטת רג'יניאנו קבעה כי שניידר שיקר בעת העימות עם המתלונן במשטרה בכך שטען כי אינו מכיר אותו, בעוד הוא כן הכיר אותו. בכך ראתה השופטת שקר של הנאשם שנועד להרחיק אותו מהמתלונן ומהאירועים ובעיניה זו ראיה של ממש לאשמתו "המגיעה עד כדי סיוע".
בעניין האשך האחד של שניידר קבעה השופטת כי לא ניתן לגלות אשך אחד בראייה אלא רק במישוש. השופטת דחתה גם את עדויותיהם של שורה של מנהלים ועובדים בקאנטרי קלאב שהובאו על-ידי הסניגור שקלאר והעידו כי המעשים שסיפר המתלונן כי נעשו בו בחדרי השירותים אינם אפשריים מבחינה אובייקטיבית בגלל גודלם הקטן של תאי השירותים, המחיצות והדלתות שאינן סגורות עד הרצפה והעובדה שמדובר במקום הומה אדם שיש בו תנועה כל הזמן ופיקוח צמוד של המנהלים והאחראים על האחזקה והניקיון. השופטת קבעה כי עדויותיהם מגמתיות בהיותם בעלי עניין. השופטת רג'יניאנו גם דחתה חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה על-ידי ההגנה של פסיכיאטר מומחה, ד"ר פנחס סירוטה, המשמש כמומחה רפואי בפני בתי המשפט. הוא קבע כי מבדיקה של שניידר הוא לא התרשם אצלו מקיומה של נטייה הומוסקסואלית או פדופילית.
השופטת קבעה כי היא מאמינה שהמתלונן לא ביקש להשתמט מהשירות בצה"ל, כי עובדה היא שהוא התעקש לשרת במועד מאוחר יותר. היא לא התייחסה לכך שאין זה סותר את האפשרות שייתכן שהמתלונן רצה לשרת בצה"ל אך שירות מקוצר בתפקיד עורפי, נוח ולא מסוכן - כפי שאכן קיבל בעקבות תלונותיו על התקיפות המיניות - אבל חשש, כפי שטענה ההגנה, לשרת ביחידה קרבית ומסוכנת כמו גבעתי ולכן הציג, כטענת ההגנה, "משחק" של מי שנפגע עקב תקיפות מיניות.
בתי המשפט ייחסו חשיבות רבה, לצורך הסיוע, לגירסתו ואמינותו של המתלונן לחוות דעתה ולעדותה של הפסיכולוגית רותי פוריסמן שאצלה עבר המתלונן טיפול פסיכולוגי במסגרת אזרחית, כדי לשפר את מצבו לקראת גיוסו הדחוי לשירות המקוצר בצה"ל. הפסיכולוגית העידה כי המתלונן היה אצלה בטיפול כשמונה חודשים שבהם נערכו איתו כ-20 פגישות טיפוליות בסך-הכל. לדבריה, כבר לאחר חודשים אחדים חל שיפור גדול מאד אצל המתלונן ממצב רוח ירוד ועיסוק בטראומות העבר, מצב רוחו השתפר ודעכה התעסקותו בנושא. לאחר כמה חודשי טיפול הוא החל לצאת ולבלות, להרגיש טוב עם עצמו ונפתח חברתית. באמצע הטיפול הוא נסע לחו"ל עם חבר, בילה שם מבלי שזכר הטראומות עלה. הפחדים, הקושי לשהות מחוץ לבית, להתקלח ולישון נעלמו כלא היו. הוא הרגיש שהטיפול הצעיד אותו קדימה מבחינות רבות. בעניין זה טוענים בני משפחותיהם של שני הקשישים ופרקליטיהם כי התאוששותו המהירה כל-כך של המתלונן היא דבר מדהים ותמוה מאד, שקשה לקבלו כפשוטו. לדבריהם, גם אנשי מקצוע בתחום סבורים שזה מוזר מאד שמטופל עם טראומות קשות מהסוג של המתלונן - שגם השופטים סבורים כי הן מלוות וילוו אותו שנים רבות - מתאושש לגמרי לאחר "אינסטנט" טיפול פסיכולוגי. לדעתם, יש ל"התאוששות" הסבר אחר שהוא שהמתלונן השיג את מבוקשו לא לשרת ביחידה קרבית ואז כבמטה קסמים הכל "הסתדר" אצלו. בעדותה במשפטו של א"ל, אמרה הפסיכולוגית פוריסמן בתשובה לשאלת בית המשפט כשנשאלה לגבי אמיתות סיפוריו של המתלונן על ההתעללות המינית בו: "אינני יכולה לדעת באופן ודאי אם האירוע אכן קרה או שזה בדמיונו של המטופל. אותי מעניין שהוא רדוף בגלל עניין מסוים ולא אם העניין קרה באמת. אני אטפל גם באדם שהוא רדוף ממקרה שלא קרה... אותי מעניינת האמת הפסיכולוגית ולא האמת העובדתית... אינני יודעת אם המקרים קרו, אך אני יודעת שיש לו בעיה נפשית... על אמת ושקר אינני יכלה לחוות דעה".
כל בית משפט התרשם אחרת פרט מעניין הנותן חומר למחשבה. בהכרעת הדין שלהם קבעו שופטי בית המשפט המחוזי כי "המתלונן לא התרגש במהלך עדותו, אלא תיאר את המעשים שנעשו בו בצורה עניינית וללא כל הגזמות, דבר שנובע בין היתר בגלל חלוף הזמן הרב יחסית בין קרות המעשים... לבין עדותו, כאשר במהלך הזמן שחלף קבל המתלונן טיפולים פסיכולוגיים". יצוין כי בבית המשפט המחוזי העיד המתלונן הרבה זמן לפני שהעיד בבית משפט השלום, כך שעדותו במחוזי הייתה יותר קרובה לתקופת האירועים שעליהם העיד. וראה זה פלא, בעדות בפני בית משפט השלום, המאוחרת יותר והרחוקה יותר מהאירועים, קובעת השופטת רג'יניאנו: "המתלונן העיד בפני כשהוא בן 21, דהיינו חלפו כ-7 שנים מאז שהתחילו המעשים וכ-6-5 שנים לאחר שהסתיימו. למרות הזמן שחלף, המתלונן לא היה אדיש והיה נרגש כאשר תיאר את הדברים. אופן הצגת הדברים על ידו בבית המשפט יש בה כדי להצביע שמדובר במעשים שחווה והותירו עליו את חותמם". איך זה מסתדר עם התרשמות שופטי בית המשפט המחוזי ועם חוות הדעת של הפסיכולוגית פוריסמן שקבעה שבתוך חודשים אחדים הפחדים והטראומות אצל המתלונן "נעלמו כלא היו"?
בית המשפט המחוזי הרשיע את א"ל באישומים נגדו וגזר עליו ברוב דעות של השופטים עמית וטל עונש מאסר של ארבע שנים, לעומת דעת מיעוט של השופטת קפלן-הגלר שסברה כי יש להטיל עליו עונש מאסר של שנה בלבד. בשלב הטיעונים לעונש במשפט הזה כבר ייצג את א"ל עו"ד
אמנון זכרוני שהגיש בקשה לביטול הכרעת הדין ולהגשת ראיות נוספות, כמו למשל זימון הידידה אפרת למתן עדות, בדיקת המתלונן על-ידי מומחה פסיכיאטרי מטעם ההגנה, סיור של בית המשפט בזירת האירועים בקאנטרי קלאב ובחינת סתירות מהותיות בעדויותיו של המתלונן. בקשותיו נדחו. בית המשפט העליון שבפניו ערער א"ל דחה את הערעור ואימץ את הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. מזה חודשים אחדים כלוא א"ל בכלא צלמון בצפון. הוא ובני משפחתו מתחננים לבדיקה נוספת של גורם מוסמך בפרשה ובוחנים איך אפשר לשכנע את הרשויות לעשות זאת.
למרות ההרשעות בבתי המשפט של שני המנקים הקשישים, נראה כי לנוכח זעקתם העיקשת והעקבית על חפותם, מישהו צריך לתת דעתו לפרשה המוזרה, הנחשפת כאן במלואה, בפעם הראשונה.
- עד כאן כתבת התחקיר מ-2001, המדברת בעד עצמה.
באוקטובר 2002 ביטל בית המשפט המחוזי בתל אביב את הרשעתו של שניידר שהתקבלה בבית משפט השלום, וקבע כי הצעיר שהתלונן כי שניידר אנס אותו - הוא מניפולטיבי, שיקר בעדותו ואין לתת אמון בגירסתו. בעקבות כך (אז כבר לא עבדתי ב
מעריב) כתבתי מאמר שהועבר לשניים מהעיתונים הגדולים במדינה, אך הם נמנעו מלפרסמו.
