הרשות הפלשתינית מקפידה להציג את ישראל כ"סרבנית שלום", שמנסה לסכל את התהליך המדיני באמצעות המשך הבנייה בהתנחלויות "הבלתי חוקיות" ובדחייה עקבית של יוזמת השלום הערבית, שמציעה יישוב כולל של הסכסוך בין ישראל לערבים. יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, אמר לא מכבר בנאומו לזכר
יאסר ערפאת, כי "אינני מבין מדוע ישראל לא קיבלה את יוזמת השלום הערבית ולמה שללה אותה". הוא הוסיף וציין, כי "איננו מוצאים אצלם (הישראלים) תשובה מניחה את הדעת והגיונית".
הפלשתינים מציעים לכאורה באמצעות יוזמת השלום הערבית חבילה מדינית מפתה לא רק ליישוב הבעיה הפלשתינית, אלא גם להסדר שלום כולל בין ישראל לעולם הערבי. דוברים פלשתינים אפילו מנסים לשכך את החששות הישראלים מפני "זכות השיבה", בהציעם "פתרון הוגן ומוסכם לעניין הפליטים ברוח יוזמת השלום הערבית", ובמשתמע - כל הסדר בנוגע לשיבת הפליטים יזדקק להסכמה ישראלית. מדוע אפוא אין ישראל אצה רצה לקבל את היוזמה הערבית?
זכות השיבה היא זכות פרטית של כל פליט ולא ניתן לוותר עליה במו"מ היוזמה הערבית, אליה מכוונים הפלשתינים, היא היוזמה שאישרה הפסגה הערבית בביירות (2002), שסעיפיה הרלוונטיים לנושא הפליטים דורשים: "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלשתינים, שעליו יוסכם בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם", ו"דחיית כל צורות ההתאזרחות לפלשתינים, שסותרים את הנסיבות המיוחדות של המדינות הערביות המארחות".
נשיא סוריה,
בשאר אסד, המדגיש כאמור דרך קבע את מחויבותו לזכות השיבה הפלשתינית, התייחס אף הוא לעמדת העולם הערבי בנוגע לסוגייה זו כפי שבאה לידי ביטוי באימוץ היוזמה הערבית על-ידי פסגת ביירות. בנאום בפני מועצת העם ב-10 במאי 2007 הבהיר אסד, כי זכות השיבה היא זכות פרטית של כל פליט ואינה עניין הנתון לסמכותה של ממשלה כלשהי או אפילו בידי פלשתיני שאינו פליט, ולפיכך החלטות פסגת ביירות אין בהן כדי לפגוע כהוא זה בזכות השיבה. להלן תרגום קטע מנאומו של אסד בעניין זה:
- "בנושא הפלשתיני, אתעכב על נקודה אחת והיא נושא הפליטים, וזאת משום שמזה שנים התנהלו דיונים שונים בתקשורת ובפגישות פרטיות בין מנהיגים אנו שאלנו את עצמנו שאלה: האם ניתן ליישם את ההחלטה הזו [של האו"ם בעניין שיבת הפליטים]. היו שהציעו לוותר עליה. לפני הפסגה הערבית [מרס 2002] היה דיון נרחב בסוגייה של הורדת הסעיף הזה מהיוזמה הערבית. החלטת הפסגה הערבית הייתה כמובן נחרצת בהשאירה את הסעיף הזה.
"ואולם, עצם הדיון הינו טעות בשל סיבה פשוטה, שכן הזכות [בעניין שיבת הפליטים] אינה נתונה לנו כממשלות, כלומר - אין לנו זכות לדון בה בפסגה ערבית או בפגישה של שרי החוץ הערביים. זו זכות של הפליט. אני שמעתי ממספר אחים פלשתינים דברים ענייניים, הגיוניים ומשפטיים, לפיהם היא [זכות השיבה] אינה אפילו זכות של הפלשתיני שאינו פליט. זו זכות של הפליטים. ואפילו עתה, אנו יודעים שהפליטים לא יוותרו על זכות זו, וכל עוד הם לא ויתרו, לא יהיה כוח בעולם המסוגל לבטל זכות זו, ועלינו להגן עליה בכוח כל עוד הפליט רוצה לדבוק בזכות זו".
עמדתו של אסד עולה בקנה אחד עם זו הפלשתינית. זכות השיבה נחשבת טאבו בעם הפלשתיני ואין עליה עוררין. נציגי העם הפלשתיני, כולל אש"ף והרשות הפלשתינית, משתיתים את עמדתם בשאלת יישובו של הסכסוך על "צדק" ולא על "פשרה". משמעות "הצדק", בראייה הפלשתינית, היא מימוש זכויות הפליטים הפלשתינים בהתאם לכל החלטות המוסדות הבינלאומיים, ובראשן החלטה 194 של האו"ם, המקדשת בראייתם את זכות הפליטים לשיבה ולפיצויים.
התפישה הפלשתינית, המקבלת תמיכה מארגוני זכויות אדם פלשתינים וישראלים, רואה את זכות השיבה כזכות "פרטית" של כל פליט ופליט, ומשמעות הדברים - לנציגי העם הפלשתיני (וגם לא לאו"ם) כלל אין סמכות לוותר על זכות זו בשם הפליטים. הנוסחה "פתרון צודק ומוסכם בהתאם להחלטה 194", אינו מבטא נכונות משתמעת לפשרה פלשתינית אפשרית בנוגע לזכות השיבה. "מוסכם", משמעו בראייה הפלשתינית, שיש לכפות על ישראל להסכים ליישם את התביעות הפלשתיניות ל"צדק". אי-יישומה של זכות השיבה יותיר על-פי הקונצנזוס הפלשתיני את שערי הסכסוך פתוחים עם ישראל, ובכך קיים במשתמע צידוק להמשך המאבק המזוין נגד ישראל אף לאחר הקמתה של מדינה פלשתינית.
שערי הסכסוך יישארו פתוחים כל עוד לא מומשה זכות השיבה עות'מאן אבו ר'רביה, שנבחר למלא את התפקיד החשוב של מזכיר הוועידה השישית של תנועת פתח ובעבר ראש מנגנון ההכוונה הפוליטית של הרשות הפלשתינית, הסביר בסמיכות זמנים לכינוס ועידת קמפ דייוויד וערב פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, את העמדה הפלשתינית בנוגע למימוש זכות השיבה. בהרצאה בפני קצינים של מנגנוני הביטחון אמר אבו ר'רביה, כי "שערי האלימות לא ייסגרו מבחינה היסטורית, אלא בהקמת המדינה הפלשתינית העצמאית שבירתה ירושלים וחזרת הפליטים... אנו נלחמנו והקרבנו דם וחללים כדי שנשיג את החירות, הכבוד והעצמאות. לא נוותר על כך בשום אופן. שערי המאבק פתוחים".
גישה דומה ביטא ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד. באירועים לציון 61 שנה לנכבה ברמאללה (14 במאי 2009) אמר סלאם פיאד, כי "הזמן שעבר אינו מבטל את זכותנו לשיבה ועמנו ימשיך במאבקו עד למימוש חירותו לשיבה". בנאומו של פיאד לרגל ציון יום ה"נכבה" ב-2008 הדגיש פיאד: "אנו אומרים, כי המחויבות לסבל של הפליטים וזכויותיהם בנוגע אלינו כעת משמעותה חיזוק העמידה האיתנה וההיאחזות בפני הגירוש והעקירה... ומשמעותה המשך המאבק לסיום הכיבוש ומימוש העצמאות והבטחת ההגעה לפתרון צודק לבעיית הפליטים בהתאם ללגיטימיות ולחוק הבינלאומי ויוזמת השלום הערבית".
אש"ף והרשות הפלשתינית ממשיכים לטפח בחברה הפלשתינית את האידיאה של שיבת הפליטים, מונעים כל אפשרות ליישוב מחדש של הפליטים מחוץ למחנות ומשמרים את תפקידה של אונר"א כביטוי סמלי ומעשי לתביעת השיבה. המדינה הפלשתינית העתידית, אליה חותרים יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, וראש ממשלתו סלאם פיאד, מוכנה לתת מענה לקליטת פלשתינים, כולל פליטים, בתחומה, ואולם בסייג שהדבר לא ייחשב בשום פנים ואופן כוויתור על זכות השיבה. תנאי זה מופיע במפורש בתוכנית העבודה של הממשלה. הם מבינים היטב, כי כל מנהיג פלשתיני שיהין לקרוא תיגר על הקונצנזוס לוותר על זכות השיבה במו"מ עם ישראל, עשוי להיות במקרה הטוב מוחרם ומסולק מהבמה או במקרה הגרוע יותר יוצא להורג, כפי שהזהיר במילים אלה חוסאם ח'דר, מראשי ארגון פתח בשכם.
התרחיש הסביר: הגירה המונית מרצון ובכפייה של פליטים עם קבלת היישות הפלשתינית שליטה במעברי הגבול הבינלאומיים, בין אם תוכר כמדינה בעלת ריבונות מלאה ובין אם לאו, ייפתחו השערים בפני מעבר של פלשתינים, ובהם המוגדרים כפליטים, לשטחים בשליטה פלשתינית. היישות הפלשתינית לא תוכל למנוע כניסה או שיבה של פלשתינים לתחומה, מעשה אשר נחשב לבגידה לאומית ועומד בניגוד לחוק היסוד הפלשתיני ולקונצנזוס הפלשתיני.
כל המדינות הערביות, בהן שוהים הפלשתינים המוגדרים כפליטים, תומכות ללא עוררין בזכות השיבה. סוריה ולבנון נוקטות מסורתית מדיניות המבהירה חד-משמעית, כי מחנות הפליטים בשטחן הם ארעיים בלבד וכי הפליטים חייבים לחזור לפלשתין כאשר יבשילו התנאים לכך. סביר להניח, כי לשתי המדינות יהיה אינטרס לעודד מעבר אוכלוסין לשטחי "פלשתין" הן מסיבות דמוגרפיות פנימיות והן כדי להשפיע באמצעות המהלך על יצירת מהפך דמוגרפי בשטחי "פלשתין ההיסטורית", להשפיע על השלטון ב"פלשתין" (ובוודאי אם יהיה עדיין בשליטת פתח) ולעשות שימוש בפלשתינים במסגרת המשך המאבק נגד ישראל.
המשטר הירדני התנתק אומנם מהגדה המערבית ב-1988 והעניק דרכונים ירדניים לכל הפליטים, אך הודיע כי לאחר הקמת המדינה הפלשתינית יצטרכו הפליטים להכריע אם הם בוחרים להיות אזרחים ירדנים או לחזור לפלשתין.
גירוש המוני של אוכלוסיה פלשתינית התרחש מספר פעמים בשלושת העשורים האחרונים. כוויית גירשה 400 אלף פלשתינים לאחר מלחמת המפרץ הראשונה בשל תמיכת אש"ף בעירק, לוב הורתה על גירוש 30 אלף פלשתינים (ומאוחר יותר הסכימה לקבלם) לאחר הקמת הרשות הפלשתינית, ועירק גירשה עשרות אלפי פלשתינים לאחר הפלת משטרו של
סדאם חוסיין ב-2003.
הדמוגרפיה נתפשת כקלף מנצח מול ישראל בעיית הפליטים, שהייתה לבה מבעבעת במשך עשרות בשנים, עשויה להתפרץ לאחר נסיגה ישראלית לקווי 67' והקמת המדינה הפלשתינית, ולבוא לידי ביטוי במישורים הבאים: הסתננות של פלשתינים לשטח ישראל, תביעות משפטיות של פליטים בישראל ובבית הדין הבינלאומי בהאג לשם מתן זכות שיבה, החזרת רכוש ופיצויים, מיקוד המאבק המזוין הפלשתיני בזכות השיבה (אינתיפאדת פליטים), הסלמת המאבק בזירה הבינלאומית לכפייה על ישראל להסכים לזכות השיבה (קמפיין החרם והאפרטהייד).
התופעה רחבת ההיקף של הפלשתינים, השוהים הבלתי חוקיים בישראל וההסתננות של עשרות אלפים ממדינות אפריקה מגבול מצרים לשטח ישראל, ממחישות את האיום הנשקף למדינה וכן את האתגר הצפוי לה בזירה הבינלאומית והמשפטית לאור עמדתם של ארגוני זכויות האדם בהקשר זה. ישראל תתקשה למנוע הסתננות דרך הגבול הארוך עם הגדה המערבית ונוסף על כך, המצוקה הכלכלית הצפויה במדינה הפלשתינית נוכח הגעה מסיבית של פליטים עלולה להזמין לחץ בינלאומי על ישראל לקלוט מספר גדול יותר של פלשתינים בתחומה.
בסיכומו של דבר, בעיית הפליטים היא לב ליבו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני והיא נתפשת בראייה הפלשתינית כקלף מנצח, באמצעותו יוכלו הפלשתינים להתיש את כוחה של מדינת ישראל גם לאחר הקמת מדינת פלשתין, לגבור עליה באמצעות הדמוגרפיה ולהופכה למעשה בטווח הארוך לחלק שייטמע במדינת פלשתין מהים עד הנהר.
ישראל זקוקה לתמיכה בינלאומית איתנה במו"מ על הסדר הקבע על-מנת להגיע להסדר על בסיס גבולות בני הגנה ולמצוא פתרון קבע לבעיית הפליטים, המבוסס בעיקרו על התאזרחות הפליטים במדינות המארחות או קליטתם במדינת פלשתין.
