ליבנו עם משפחות ההרוגים, הפצועים, והנפגעים מהשריפה בכרמל. "פקחנו את עינינו ...וראינו את ההר הירוק תמיד" - עולה בלהבות. גם כבודנו הלאומי נרמס. לו רק היו לנו שני מטוסי כיבוי גדולים ומודרניים, היה ניתן למנוע את השריפה הגדולה, וגם את השריפות הקודמות ביערות. רה"מ נאלץ להתחנן לסיוע אפילו מטורקיה. אם בעבר ישראל "המפותחת והמתקדמת" שלחה אליהם כוחות סיוע, אז כעת הפכנו באחת, למדינת עולם שלישי מוכת אסון, שהיה ניתן למנוע בקלות.
לפני כשבועיים אשתי הפתיעה אותי: "מחר נוסעים לחופשה בזיכרון יעקב", אולי היא קראה את המחשבות שלי. השריפה לפני כחודש בגולן, אותתה לי את מה שאנו לא רוצים לחשוב עליו: החורף הנוכחי הפך לקיץ, ומי יודע מה יקרה בקיץ הבא?. נסענו אל הכרמל, וכשירדנו בכביש מבית אורן לעתלית, ראינו את הים מבצבץ בין היערות. והתפללתי "אלי אלי שלא ייגמר לעולם - החול והים " והמים והיער....
אל נא נחפש רק אשמים למחדל. בואו נבדוק את עצמנו: רובנו גרים בבתים משותפים, כמה מאתנו מתנדבים ברצון ובששון לוועד הבית? האם בדקנו את מערכות הבטיחות בבניין שלנו? חלק מהבניינים חדישים - אבל ברובם הדלתות חוסמות אש - מקולקלות ופתוחות. נושא הבטיחות לא תמיד בראש מעייננו, אזכיר רק את האירוע הטרגי בירושלים, הילדה שנמחצה למוות, לאחר שנפלה עליה דלת פלדה, שהופקרה בחדר המדרגות.
יש לנו בעיה עם תרבות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר", אלתור במקום תכנון יסודי ומסודר. במקום טיפול מונע, אנו מחפשים פתרונות קסם או אשמים למחדל. הנה עוד לא שככו הלהבות, וכבר
אבישי ברוורמן מופיע בטלוויזיה ומתלונן כי "נרדמנו בשמירה". הוא צודק - זה תפקידנו האזרחים, להעיר אותו, ואת כל מי שנרדם בשמירה.
