2,177 שנה אחרי המרד: מסע השוואתי אל הימים ההם

"ירא אני מפני היוונים, גם בשעה שהם נושאים מתנות" (וירגיליוס שנת 70 לפנה"ס – 19 לפנה"ס)

במונחים של העידן העתיק, אפשר להשוות את הניסיון למחוק את המסורת היהודית להתקפת טרור לא קונבנציונלית או לאיום בנשק גרעיני. בעולם העתיק אומנם לא הייתה טכנולוגיית השמדה מרחוק כמו במלחמה מודרנית, אבל פעם היה עולם רוחני נסתר שהיה המרכז האמיתי של החיים החברתיים. ולכל אדם היה עולם רוחני שהוא גדל בו ושהוא היה מוכרח להגן עליו כל חייו - גם במוות.

קשה להסביר או אפילו לכתוב בחג החנוכה בשפה העברית על מרד החשמונאים. מסיבה ברורה, שהעולם שלנו היום מסתובב בצורות אחרות. איך אפשר להסביר היום, בתקופה שהיא כל-כך פשטנית מבחינה רוחנית ואידיאולוגית, שבעבר הרחוק, מלחמה על דת הייתה שווה למלחמה על החיים ועל הצלת העולם? במונחים שלנו, כל דבר שמעבר לטבע הפיזי הוא אמונה טפלה או אשליה אלימה מגונה. אז איך נוכל להנציח את הזיכרון של מרד המכבים, אם העולם שלנו אפילו לא מאמין באמונות הבסיסיות של העולם שלהם?

כשמסתכלים על האש של חג החנוכה בראייה המורכבת של ההיסטוריה של החג הראשון, שוב אי-אפשר לצמצם את המרחק המציאותי שמפריד בין שני הזמנים שהם שני עולמות שהם לא רק סותרים, אלא גם נסתרים זה לזה ולא נפגשים לעולם.

האשליה של ההמשכיות של השפה ושל הנוכחות שלנו בקצה הארכיאולוגיה מספיקה לפעמים כדי לשכנע אותנו שאנחנו מגלמים באופן גנטי מכבים ומתייוונים, ושאנחנו ממשיכים את אותו סיפור תיאולוגי או גזעי שאין לו מעצורים. שוב אנחנו מוקפים בגלגולי נשמות או בזרעים של עמלק, פרעה, המן ואנטיוכוס ועוד פלשתים ויווניים וצבאות זרים בדרך לשני בתי המקדש באותו זמן. כולם חלפו מסביבנו, אבל אנחנו רימינו את ההיסטוריה ולימדנו את עצמנו שרק אנחנו שרדנו, כי נבחרנו מכל העמים. אבל באיזה מובן שרדנו? הניסוי הזה מראה שאנחנו כבר לא זוכרים את עצמנו בתקופות אחרות, וגם לא מזדהים עם התוכן ועם סגנון הכתיבה.

אם כן, כדי להתקרב בדרך יותר מעמיקה ומציאותית לחיבור אפשרי עם העבר המפואר של מייסדי ממלכת החשמונאים, הצעד הראשון הוא להכיר במרחק הרוחני שבין העידן הזה לתקופה שבה גדלו המכבים שהונצחו בדת שהם הגנו עליה.

אפשר להתחיל מאחד השינויים העמוקים שהתחוללו בעולם המערבי עוד בעת העתיקה: ההתייוונות שנהדפה או עוכבה ביהודה ובמעט מובלעות אחרות בעולם המתורבת, למעשה נחלה הצלחה חסרת-תקדים באימפריה הרומית ובכל העמים שהיא כללה. מיותר לציין שהרומאים או רוב העולם העתיק לא ראו בזה "התייוונות", אלא פשוט העשרה תרבותית. בתור הזהב של תקופת אוגוסטוס, הורטיוס הקדיש לזה שורה מפורסמת מתוך שיר: "יוון הכבושה כבשה את כובשה האכזר". יוון איבדה את העוצמה הפוליטית שלה והיא לא יכולה הייתה לגרום להתייוונות בכוח. אבל התרבות, הפילוסופיה, המדעים, הספרות והאמנויות שלה מילאו את רוב חיי הרוח בכל העולם היווני-רומי. במילים אחרות, עמים אחרים לא ראו בהתייוונות השתלטות או מעשה מזיק, אלא דווקא יתרון ושכלול, שלל תרבותי או התפתחות.

בעידנים שאחרי יוון ורומא, המסורת המערבית הנוצרית כבר הכירה בהם כחלק מהמורשת התרבותית שלה. ובהמשך, כל מי שבא במגע עם התרבות המערבית ספג דרכה באופן מודגש ובלתי נמנע את הכלים והעקרונות המדעיים שפיתחו היוונים, גם אם לא את האמונות הדתיות שהיו להם. כמו-כן, התרבות המערבית המודרנית נעשתה הרבה יותר שתלטנית ומידבקת מהתרבויות של העמים ששלטו בנו או בכל עם בעת העתיקה.

ההתקדמות בטכנולוגיות רבות, ובעיקר בכאלה שמופעלות על-ידי אנשים פרטיים מכל שכבות האוכלוסיה שלנו, תרבות הצריכה העכשווית והשימוש ההדוק באמצעי תקשורת חדישים, הקשר המוחשי עם מדינות אחרות והדמיון הכללי באורחות החיים העכשוויים של החברות המודרניות - כל אלה, יותר מאי פעם, מגבירים את מה שהיום אפשר להשוות אותו ל"התייוונות" מודרנית או פוסט-מודרנית.

זה נכון שהיום זה נעשה כמעט בלתי אפשרי לא "להתייוון". ולמעשה, אפילו לחרדים או לדתיים יש סיכוי קטן לעמוד במשימה הזאת או להוביל מרד כזה במונחים של זמננו.

זאת טעות עמוקה ביותר להניח ש"התייוונות" מובהקת מסתכמת באיסור לקיים כמה מצוות שממילא רוב מוחלט של האוכלוסיה בישראל שומר עליהן. כי "התייוונות" במהות שלה היא השתלה של חומר תרבותי זר שמעצב מחדש את המקור בהתאם לנטיות ולמניעים של התרבות הזרה. "התייוונות" היא בעצם המקבילה התרבותית והרוחנית לכיבוש זר ולקולוניאליזם, שבו התרבות המקורית מסופחת לתרבות אחרת עד שהיא הופכת לחיקוי טוב או גרוע שלה.

מדינת ישראל הוקמה לפי מודל מערבי של מדינה מודרנית. המשפט הישראלי מבוסס בעיקרו על המשפט הבריטי ובמידה פחותה על המשפט הטורקי, כלומר חוקי המדינה הם לפי מודל מערבי. אין צורך להרחיב לגבי הדמיון בין אורח החיים של ישראלים חילונים לנוצרים אמריקנים או אירופים. תרבות הצריכה, הצורה שבה התקשורת הישראלית בנויה, פועלת ומתייחסת לקהל שלה. זה אירוני לשמור כשרות בחברה כזאת, אם מניחים שמטרת הכשרות הייתה להרחיק יהודים משולחנות של גויים. היום ההתייוונות לא מסתתרת ביין או במאכל לא כשר במדינה יהודית, אלא בכל המסכים החדשים וגם במוזיקה ובחומר הקריאה.

האיום המקורי של ההתייוונות נבע לא מהעובדה שהיא מנעה קיום של מצוות מעשיות מסוימות, אלא מהניסיון להחריב עולם רוחני, עם כל האמונות, המנהגים ואורחות החיים שלו. זאת רק הייתה הדרך של אנטיוכוס לרוקן את החיים והתוכן של היהדות באופן כללי (מפני שאיסור מצוות בסיסיות היה מונע גם את ההמשך של כל שאר הדת או העולם הרוחני הפנימי).

אפשר עוד לציין שאפילו בנושאים רוחניים וקדושים, כמו מצפון ומוסר, ושלא לדבר על השקפות פוליטיות ומדיניות, אפשר להיווכח שרוב בני הדור החי לא מחזיקים בדעות שהיו מקובלות על החשמונאים או אפילו לא על עמי העולם העתיק באופן כללי, אלא ברעיונות שמקובלים היום, שעיקרם בנאורות האירופית, מעט ביהדות הגלותית ובציונות, ומעט בהוגי הדעות של העשורים המאוחרים. בפועל, לפחות רוב החילונים לא יכולים להזדהות או לנסות להבין מערכת ערכים של יהדות מתקופת בית שני. הם לא מבינים את הקנאות ואת האלימות האובדנית באף מרד יהודי מהעת העתיקה. רוב הסכנות האלה נראות מיותרות וכאלה שעדיף להתרחק מהן או אפילו להשלים איתן. אפשר להבין לוחמים יהודים בגטו ורשה או במחתרות המודרניות שהיו להן מניעים מובנים מאליהם ומטרות מוצדקות ומציאותיות. אפשר גם להרחיק לכת עם ניסוי המחשבה הזה, ולומר שבזמן שלנו רוב העולם החופשי וגם מדינת ישראל היו מתייחסים ליהודה המכבי (או לאדם שמקביל לו בזמן שלנו) כאל אדם קיצוני ומסוכן. בעולם העתיק, אדם כזה הוביל מרד והקים ממלכה. אבל בתקופה שלנו, הוא לא מתאים לפוליטיקה שלא יכולה למרוד ושמבוססת על העתקה וחיקוי של מדינות אחרות.

בעת העתיקה, ליהודים היה עולם מיוחד משלהם בכל תחומי החיים, שלא היה דומה לעולם היווני הרומי, כמו שהעולם שלנו דומה לעולם המערבי הנוצרי המודרני. למכבים ולעם היה הרבה מה לאבד ולהפסיד בחיי היומיום במובנים שונים בגלל ההתייוונות. אבל אם נשווה את עצמנו אליהם, השגרה החילונית שלנו בטח לא שונה מהשגרה של הרבה אנשים על הגלובוס שחיים בתנאים חומריים ופוליטיים דומים לשלנו. זה נראה כאילו שלאורך ההיסטוריה התרבות המערבית התפשטה עד שכבר אי-אפשר לחיות היום בשום עולם בלי לשכפל את אותם עקרונות כלכליים, פוליטיים, תרבותיים, חומריים ורוחניים ששולטים לפחות בכל מדינה מפותחת בתור הצורה המפותחת והיעילה ביותר שהמשיכה בזמן האחרון את מה שהתחיל בהתייוונות הכושלת מימי המרד.

"חברתו של אדם גדול נראית נעימה לאלה שלא התנסו בה, אלה שניסו יראים מפניה" (הורטיוס, שנת 8 לספירה - 65 לפנה"ס).