ממתי שאני זוכר את עצמי (בארץ מגיל חצי שנה, 16.4.47) אנחנו בקומפליקט עם הערבים בדרך זו או אחרת. עד מילחמת ששת הימים עברנו פדאיין ושאר מיני חיות.
אחרי ששת הימים הראנו לערביי השטחים חיים מסוג אחר, תוך היתעלמות מערביי ארץ ישראל, כאשר אנחנו מיתעלמים מכפרים נוסח הכמענה ועוד כפרים שאנחנו טוענים לא מוכרים - לא על המפה, כאשר בשכנות אנחנו מעמידים ישובים יהודיים שמקבלים שרותים ב-100 אחוז, כאשר מאחורי הגדר במרחק של10 מטר יושב בדואי שיושב על האדמה הזאת מליפני קום המדינה. ואנחנו אומרים לו אסור לך להיות כאן, המקום לא על המפה, ולכן לא מגיע לך שרותים.
איפה אנחנו חיים, רבותי. אנחנו מצפים שערבי זה יואב אותנו? אותו הדבר היחס המיתנשא לערביי השטחים, התאים לשנות ה-60'. אבל ברגע שנתנו להם להיתקדם, ופתחנו אוניברסיטאות, וטענו שאנחנו נותנים זכויות שוות, אנחנו צריכים לעמוד מאחורי זה. ואז לפחות יש הצדקה להרוג כל מחבל ולא ליגרום לו להיפך לקלף מיקוח. ואם אנחנו רוצים משהו, אז להחליט וללכת עם זה עד הסוף, ולא להיות הססניים. אם אנחנו לא רוצים את הערבים מהשטחים, אז להיתנתק לגמרי, ולא לחפש עובדים. לא לתת להם עבודה, כלומר, לא מיטובם ולא מעוקצם. ואז הם יחליטו אם מתאים להם להיות עצמאיים או לא.
הרי מדינות ערב יוקיעו אותם. הם העם הבזוי ביותר בעם הערבי. אבל, עם הערבי מתאים לנגח אותנו אם הבעיה הפלשתינית. ראינו בהסכמי אוסלו עד כמה הם באמת מעוניינים להיות לבד. גם אם נציע להם הכל, הם יחפסו סיבה להמשך ההרג. הפיתרון שלי זה לתת להם מה שאנחנו מחליטים לתת, וכל ניסיון חדירה לארץ ייענה בגזר דין מוות. ובכלל, מי שמכניס ערבי מהשטחים ללא וויזה, דינו מוות כדין מחבל. אולי כך נגיע לשקט, וסוף סוף נחיה בשלום. ואולי יהיה לנו היזדמנות לחסל את הגנבים בתוכנו.
