יום חמישי, כ"ה כסלו תשע"א, שעות אחדות אחרי שאחזנו בידינו את הנר הראשון של חנוכה, אחזה האש בעצים. אחזה ולא הרפתה. הלכה והתעצמה. שרפה, השחיתה וכילתה. בעוצמה שרק אש מסוגלת לה. והתחושה (ונדמה לי שלא אטעה אם אומר: של כולנו) אל מול המראה הנורא היא: זעזוע.
"האש תעתעה בנו", אמר אחד הכבאים הבכירים והמנוסים, "בנינו לה קווי עצירה, נלחמנו בה. אבל רק דגדגנו אותה והיא צחקה עלינו". כך במילים אלה (שמצוטטות כאן לא במדויק) הוא תיאר את תחושותיו אל מול להבות הענק, בגובה עשרות מטרים. הוא דיבר על העמידה (או ליתר דיוק: אי-העמידה) אל מול אימתני הטבע. זעזוע. ותחושת הבטן שלי, שהתחושה הקולקטיבית הזאת שלנו (אם כי, ברובנו הגדול, כצופים מן הצד בתמונות על גבי המרקע), תחושת הזעזוע הזאת צריכה לעשות לנו משהו. להוליד בנו ולהובילנו לאיזשהו מקום. לאן?
ומיד קופצת המילה המדוברת בחודשים האחרונים: בצורת (והרי גם בגלל היעדר גשם, שהיה מפריע לה במרוצתה המטורפת, אם לא מכבה אותה). אז נכון, שמדברים על זה וכולנו יודעים שזו בעיה והמפלס נמוך מאוד וזו קטסטרופה ועוד כהנה וכהנה. אבל בינינו, עם יד על הלב (וגם על הברז), עד כמה אנחנו באמת מרגישים רגשי זעזוע אל מול מה שנקרא בצורת? האם זה באמת גורם לנו זעזוע נפשי? התשובה המצערת היא: לא! אנחנו כל-כך תלויי ומחוברי טכנולוגיה, והטבע הפשוט כל-כך רחוק מאיתנו. אנחנו אומנם יודעים שלחקלאים ישנה בעיה (ויש לנו סימפטיה אליהם), אבל זו בעיה שלהם ולא שלנו. כמה סמלי הדבר שיומיים לפני פרוץ השריפה, הזדעזעה ארץ ישראל ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, לנוכח התקלה הגדולה בחברת סלקום (זוכרים?). ואז באה לידי ביטוי, בעוצמתה, התלות המוגזמת שלנו בפלאי הטכנולוגיה. ובצורת? נסתדר. לא כזה מזעזע. אנחנו הרי לא חיים באוהל בשטח ושותים מים מהבאר.
ואז היא הגיעה. ואולי היא גם תצליח לשרוף משהו בתוכנו פנימה. אולי מהזעזוע הזה, אל מול אימתני הטבע הכבירים, נלמד לחוש תחושת זעזוע גם אל מול הבצורת הנוראה. אולי קצת נצליח להזיז הצידה את גולם הטכנולוגיה שמאיים (ומצליח, לעת עתה) לקום על יוצרו.
