"גלובליזציה" הייתה קיימת מאז ומתמיד. לפני הולדת הכינוי, השתמשו במונח "סחר חוץ". איפה מתחיל "החוץ" הוא עניין שרירותי, ובעבר הוא נקבע בעיקר על-ידי פוליטיקה, מלחמות ובריתות. גם מגבלות על "גלובליזציה" היו מאז ומעולם: מלכים ושודדים הטילו עליה מגבלות באמצעות מכס בדרכים ראשיות או על-ידי שוד של שיירות סחר. מטרתם הייתה אחת - כסף. הסיבה השנייה למגבלות סחר היא התאגדות של יצרנים מקומיים למניעת תחרות מצד יצרנים יעילים יותר המתגוררים בעיר אחרת או בממלכה אחרת. המשמעות המעשית של "מלחמה בסחר חוץ" היא כפייה על האזרחים לרכוש מוצרים יקרים יותר ולרדת ברמת החיים לטובת היצרן המוגן.
ככל שהשלטון יותר טוטליטרי, כך הוא "הצליח" במלחמתו בגלובליזציה - "הצליח" להגביל כרצונו את החופש של נתיניו או של אזרחיו לרכוש מוצרים מועילים. ההצלחה הגדולה ב"מלחמה בגלובליזציה" במאה הקודמת הייתה של הגוש הקומוניסטי. ייבוא חופשי נאסר לחלוטין, ובכך הובטחה "תעסוקה מלאה" לאזרחי גן העדן הקומוניסטי. התעוררו רק שתי בעיות קטנות: האחת, השכר במסגרת "התעסוקה המלאה" עמד על כ-70 דולר לחודש; והשנייה, חמורה לא פחות, איכותם של המוצרים הייתה כמו זו של נייר הטואלט שם, שהיה דומה יותר לנייר זכוכית מאשר לטישיו אמריקני. זהו מחיר "המלחמה בגלובליזציה".
כאן יעצרו אותי הלוחמים ויאמרו: "אל תגזים לקיצוניות - הרי אין אנו בעד הגבלה מוחלטת של סחר חוץ". אלא שאי-אפשר "להילחם בגלובליזציה" מבלי לתת לפוליטיקאים את כוח הבחירה על מי "להגן". יצרן נעלים לא כל כך מוצלח שונא גלובליזציה, שכן ייאלץ להתחרות בנעליים טובות יותר. לכן יתרום בנדיבות לפוליטיקאי שיעזור לו, בשם "המלחמה בגלובליזציה", לחסום ייבוא של נעליים. יצרן הנעליים ישכור לוביסטים שיוכיחו לכולם את העוול החמור שייגרם לפועליו מייבוא נעליים זולות יותר מסין. אם אנשי שדולת הנעליים יצליחו במשימתם וייבוא הנעליים ייחסם או יתייקר, ייגרם עוול ל-7 מיליון אזרחי ישראל שייאלצו לרכוש נעליים יקרות. הפוליטיקאים יצאו ללא פגע מן החקיקה, כי בהתייקרות הנעליים הם יאשימו את הקפיטליזם החזירי של יצרני הנעליים בארץ. ח"כ שלי יחימוביץ' תציע "פיקוח על יצרני הנעליים" רודפי הבצע, ואיש לא יבוא אל הרגולטורים בטענות על כי היעדר תחרות שהנהיגו הביאה לאיכות הנעליים הירודה.
מטבע חוץ אינו יכול "לברוח"
למדינת ישראל יש היסטוריה "מפוארת" של מלחמה בגלובליזציה. מלחמה זו החלה להיחלש רק בשנות ה-80. ייבוא חופשי היה אסור מנימוקים "ציוניים". אפילו על נסיעה לחו"ל הוטלו מגבלות (רק על האזרח הפשוט כמובן). מנגנון התעמולה הסוציאליסטי של מפלגות הפועלים שטף לנו את המוח שעלינו לסבול רמת חיים נמוכה שנועדה למנוע "בריחת מטבע חוץ" מישראל, כי אנו מדינה קטנה, קולטת עלייה ומוקפת אויבים. למיטב זיכרוני, כמעט כל עדר הכלכלנים בעיתונות ובאקדמיה לא פצה פה, וכולם הסכימו עם התיאוריה הכלכלית המזויפת. המלחמה בגלובליזציה התנהלה לא רק על-ידי הטלת מכס גבוה מאד, אלא גם באמצעות חלוקת רישיונות ומכסות לייבוא. לא קשה לנחש איך חולקו הרישיונות, ומי המאושרים שקיבלו את הזיכיונות ליבא לארץ מוצרים. שרידי המלחמה בגלובליזציה בישראל עדיין קיימים: אסור, לדוגמה, ייבוא חופשי של פירות וירקות, של מלט ושל עוד מספר לא רב של מוצרים, שעליהם מוטל מכס גבוה ביותר. על מוצרים רבים אחרים עדיין מוטל מכס סמלי, סתם כדי לתת פרנסה לביורוקרטיה הממשלתית.
מטבע חוץ אינו יכול "לברוח" - אם יש לו ביקוש רב, הוא פשוט מתייקר. מאזן התשלומים תמיד מאוזן. אם יש גירעון במאזן המסחרי, כלומר אנו מיבאים יותר מוצרים מאשר מייצאים, אז ביקוש היתר למטבע חוץ למימון הייבוא יגרום לשקל להיחלש עד שסחר החוץ יתאזן (הייבוא יתייקר). ואם למרות שיש גירעון מסחרי השקל לא נחלש, סימן שנכנס למדינה מטבע חוץ בדרך אחרת - יצוא שירותים, הלוואות מחו"ל, אקזיטים של חברות הייטק מקומיות, מכירת דירות לתושבי חוץ, השקעות זרות במשק הישראלי וכולי - וגורם לאיזון. והמאזן מאוזן...
כאן המקום לציין כי מאזן התשלומים של כלכלת ישראל נמצא במצב מצוין יחסית למרבית מדינות העולם, בעיקר בזכות "הגלובליזציה". המסחר הבינלאומי וביטול המגבלות על סחר במטבע חוץ ועל השקעות של ישראלים בחו"ל - היטיב איתנו. מאז שנת 2003 הגירעון המסחרי נמוך (ומעיד על כושר התחרות של מוצרים ישראלים), ויש עודף של מטבע חוץ שגדל משנה לשנה. העודפים מתאזנים על-ידי השקעות של ישראלים בחו"ל. כלומר, אנשי עסקים ישראלים מלווים לעולם ומשקיעים בחו"ל מיליארדי דולרים "עודפים". ימות המשיח. זוהי גם הסיבה האובייקטיבית להתחזקות השקל שבאמצעותה מנסה
סטנלי פישר להילחם, ללא הצלחה, ברווחתם של 7 מיליון אזרחי ישראל.
בארה"ב טענתם העיקרית של מתנגדי הגלובליזציה היא "אובדן מקומות עבודה אמריקנים" לטובת הסינים. התרופה שמציעים שם מדי פעם פוליטיקאים היא לחסום ייבוא מוצרים מסין או להערים עליו קשיים. הלובי התומך בהטלת המגבלות על הסחר נתמך על-ידי יצרנים המתקשים להתחרות בייבוא ולוחצים על הסנטורים שלהם "לעשות משהו", בטענה שאחרת תגדל האבטלה במחוז הבחירה שלהם. תמריציו הפוליטיים של הסנטור ברורים.
להתנגדות לייבוא מסין מתווספות בדרך כלל גם צדקנות של דאגה למיליארד הפועלים הסינים "המנוצלים בתנאי עבדות ובשכר נמוך על-ידי ממשלת סין המונעת את התחזקות המטבע הסיני". אך למרות שהממשלה הסינית אכן מקפחת את אוכלוסייתה על-ידי היואן המוחלש (ומזרימה כך כסף ליצואנים המקורבים לכת השלטת), רמת החיים בסין עולה בעקביות. אומנם רמת החיים יכולה לעלות הרבה יותר - אבל זוהי בעיה פנימית של הסינים ועליהם לפתור אותה. אם אמריקה "תילחם בגלובליזציה" ותייקר את הייבוא מסין, יסבלו מכך 330 מיליון אמריקנים שרמת חייהם תרד מבלי שזה יעזור ל"סינים המסכנים", שייפגעו מכך שהייצוא של מדינתם יקטן. ייתכן כי מצד אחד סבלם של מיליארד סינים הנגרם ממטבע חלש יקטן, אבל מצד שני הוא יגדל, בשל הירידה בהכנסותיהם...
ייקור הייבוא מסין אומנם יציל את מפעל הנעליים בקולורדו ויקטין (אולי) את האבטלה במחוז הבחירה של חבר הקונגרס ג'ון סמית, אבל הקטנת ההכנסה הפנויה של כל האמריקנים כתוצאה מהתייקרות הייבוא, תגרום למפעל אחר בוויסקונסין לפשוט את הרגל. אלא שלחבר הקונגרס סמית לא אכפת מה יקרה במחוז הבחירה אחר.
אי-אפשר "להילחם בגלובליזציה" מבלי לירות לעצמנו ברגל.
