הצעת החוק שאושרה על-ידי ועדת שרים לענייני חקיקה (13.12.10) מתיימרת להיטיב עם הפרט, כל אימת שבחסות האנונימיות יוציאו טוקבקיסטים את דיבתו רעה. החשיבה שמאחורי הצעת החוק נכונה וצודקת ברמה העקרונית, אלא שבדרך היא גם מגבילה את
חופש הביטוי משום שהיא מסירה מסיכות מעל מי שיודע משהו שאחרים אינם יודעים אך חשוב שיידעו. במיוחד בעייתי המצב כשאין ביסוס חוקי לחופש הביטוי כערך באותה חברה. חשוב להבין שהיוזמה לחייב ספקיות אינטרנט למסור פרטים מזהים של טוקבקיסט או בלוגר שחשוד בהפצת לשון הרע דורשת דיון בפורום שירחיב את היריעה ויכלול לא רק בירור האיסורים אלא גם ההיתרים שיהיו מוגנים על-ידי חקיקה. חופש הביטוי זוכה להגנה משפטית והועלה לדרגה של ערך מקודש בפסיקה בהקשרים שונים. הלך והתגבש כאן קודקס של פסיקה מבית היוצר של בית המשפט העליון. מי שמכיר את הפסיקה יסכים שההגנה על ערך זה הפכה אותו לפרה קדושה כמעט, וטוב שכך. ומאידך-גיסא, מי שנפגע מלשון הרע ומהחירות שמאן דהוא לקח לעצמו כששחרר אמירות מבזות ולא מבוססות על אחרים, ידע שבית המשפט יעמוד לצידו ויפסוק לו לפחות פיצוי כספי ו/או יטיל אשמה פלילית על הפוגע, הכל לפי ההקשר. את המצב הרי אי-אפשר להחזיר לקדמותו, לא תמורת סכומי כסף ולא על-ידי ענישה אחרת. על כל פנים, בחופש הביטוי נהגו עד היום בכפפות של משי. במיוחד חשוב להגן על חירות זאת בהקשר של פרסום תחקיר עיתונאי החושף פרטים על התנהגות פסולה של אישי ציבור (והיו לנו כמה כאלו...) וגם כדי לשמור על מינהל ציבורי תקין.
אז מה התחדש ב-13.12.10 כאשר הצעת חוק הטוקבקים שאושרה בוועדה קובעת מפורשות כיצד יש לנהוג ולמה צפוי טוקבקיסט אנונימי "יודע דבר"? אולי נכון יותר לשאול - מה לא התחדש?
לעניות דעתי, חקיקה בעניין הטוקבקיסטים האנונימיים וחשיפת זהותם בשל חשד ללשון הרע חייבת להיות חלק ממכלול ולבוא יחד עם הסדרה חוקתית של חופש הביטוי על פניו השונים. במדינה של שבעה מיליון תושבים פלוס-מינוס, כשהכל מכירים זה את זה "מלפני חמישים שנה", "מבית-ספר יסודי, ומהגן" או "מהשכונה", קיים חשש גבוה שהפצת לשון הרע, לכאורה או בפועל, תהפוך לאבן נגף בדרכם של נפגעים. מטבעה של לשון הרע שהיא מתפשטת כמו האש שהפכה במהרה לשריפת ענק ברכס הכרמל. במיוחד במדינתנו, ובהשאלה - מדינת "כל ישראל חברים" או "כל ישראל ערבים זה לזה". יש חוק לשון הרע והסדרים אחרים בחוק הבאים לעזרתו של צד נפגע, במישור האזרחי וגם במישור הפלילי. אין חקיקה שתסדיר מקרים שבהם מנצל טוקבקיסט את האנונימיות כדי להוציא דיבה שלא
בתום לב נגד אחרים. כולנו מסכימים לאסור שחרור לחץ נפשי בזמני מצוקה לא כנגד אישיות ציבורית ידועה, שלא בתום לב ולהפיץ מידע פוגעני וחסר יסוד. במיוחד חשוב לאסור על הפצת מידע כוזב נגד פלונית או אלמונית שמיד עם הפרסום במדור הטוקבק הופכת להיות אישיות ציבורית, ידוענית וסלב... (כנ"ל לגבי פלוני-אלמוני).
אך כל זה הוא פרט קטן ושולי שאליו יש להוסיף דיון נרחב בגורלו העתידי של השיח הציבורי. מי שרוצה להגן על פלונית, אישיות ציבורית וסלבס, ולוודא ששמם לא יוכתם במזיד בחסות אנונימיות דיגיטלית - חייב להילחם בלא פחות להט ולהתגייס להצלת השיח הציבורי מדעיכה.
שרי ממשלתנו הנוכחית, לרבות יוזמי חוק הטוקבקים לדורותיהם, יודעים לעשות הרבה אך לצערי נוטים להסתפק בעשייה חלקית. אין האג'נדה שלהם כוללת תכנון לטווח ארוך והנטייה היא תמיד לפעול נקודתית. "אחר-כך נראה מה אפשר או מה עוד נדרש לעשות" - כך ובדברים דומים הם נוהגים לפטור עצמם בדרך כלל. נדמה שהם מעלימים עין מעניינים הדורשים השקעה ומאמץ יחסית למה שהם מוכנים לעשות. והתוצאה היא שאסטרטגיה לטיפול מקיף בחופש הביטוי נדחקת הצידה והדיון באנונימיות הדיגיטלית ומגרעותיה זוכה לכותרות בכל פעם מחדש. למה משול הדבר? להעמדת העגלה לפני הסוס.
הרעיון לדון מחדש בסוגיית חשיפת זהותם של טוקבקיסטים אנונימיים צף ועלה בכל פעם מחדש מאז שח"כ
ישראל חסון העלה אותו לראשונה ב-2006. גם בתחילת שנה זו נשמעו קולות התומכים בחקיקה כזו. זה מהלך נבון אך לא מספיק נבון. הבה נודה בצדקת המהלך ונתעלה מעל הזוטות הללו כדי שנוכל להשקיע במאמץ חשוב באמת – בחתירה להסדר חוקתי כולל של חופש הביטוי על היבטיו השונים על-מנת שהשיח הציבורי רק יילך וישגשג במקום שידעך לאחר שהצעת חוק הטוקבקיסטים תתקבל!
