שורשים של אהבה

שם הספר - "משורר של חצות" - מזכיר לי את המוטיב המרכזי בספר "אגדת הדבש המר" של בלפור משנת תשנ"ג (1993) - "חצות הלילה". כולנו מכירים את הפיוט מהגדת פסח, "ויהי בחצי הלילה", המתואר כזמן מיסטי גורלי, לעם ישראל ולמשורר. השימוש החוזר במושג זה, משקף תפישה עצמית גבוהה של 'האני השר', המכוון עצמו לממד הלאומי-היסטורי, וגם לממד המיתי העל-היסטורי בה בעת. לממד הגאולה. הגאולה באחרית הימים, לפי האמונה, תתרחש בחצי הלילה. עבור המשורר בלפור חקק, הקיום הזהותי קיים כל הזמן בממד של "בחצי הלילה".

זמן חצות הלילה שייך לתחום הקבלי המאמין במשימה שהוטלה על כל נשמה. לעשות תיקון לקלקולים, שנעשו בגלגולים קודמים ובגלגולה הנוכחי. באזור זה נמצא גם את המנהג לערוך "תיקון חצות". בערב חג השבועות, לימוד התורה במשך כל שעות הלילה, כתיקון לכך שבני ישראל ישנו בלילה שקדם לקבלת התורה, במקום להיות דרוכים לקראת המעמד המכונן.

זהותו של המשורר, כפי שמתבטאת בשירתו, מורכבת מראיית עצם לידתו וגם מהאירועים בחייו ומגעו עם דמויות מרכזיות במשפחתו - הסבים והאב, ועם דמויות יוצרים בספרות העברית לדורותיה. כל המפגשים נתפשים כבעלי משמעות רוחנית נעלה ומחייבת. המשורר אינו חושש בספרו להתעמת עם מבקרי שירתו, ומנסח שירים לעומתיים מתריסים כלפי המלגלגים ומבטלים את ערך שירתו. שירים אלה אנו פוגשים בשער הארספואטיקה.

בשיר הפותח את הספר, "משורר של חצות" עמ' 9:

משורר של חצות

כְּשֶׁמַּגִּיעָה שְׁעַת הַתִּקּוּן לִקְרָאתְךָ
הַכֹּל נִרְאֶה בָּהִיר בִּמְיֻחָד.
נִדְמֶה הָאוֹר שֶׁחָפַנְתִּי בְּכַפּוֹתַי
בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם
הוּא שֶׁלִּי לְעוֹלְמֵי עַד

כְּשֶׁחוֹלֶפֶת שְׁעַת הַתִּקּוּן
אָנָּא בְּכֹחַ
הַנִּיצוֹצוֹת נֶאֱכָלִים בִּגְדֻלַּת יְמִינְךָ
לְלא מָנוֹחַ
חָשֵׁךְ מִמֶּנִּי
כָּל מַרְפֵּא וּמָזוֹר
וַאֲנִי מְחַכֶּה אָז בְּכֹחַ הַמִּלִּים
שֶׁהַדְּבָרִים הַצְּרוּרִים יֻתְּרוּ
שֶׁהַלַּיְלָה יַחְזֹר
שֶׁאוּכַל בְּכֹחַ הַמִּלִּים
לְהַעֲלוֹת אֶת הָאוֹר.

אֲנִי מְגַיֵּס כֹּחוֹת
הַהַשְׁרָאָה הַלֵּילִית:
מְשׁוֹרֵר שֶׁל חֲצוֹת אֲנִי
מְשׁוֹרֵר שִׁירַת הָרָשׁ
אוֹסֵף הַמִּלִּים
הַצְּרוּרוֹת בְּבִגְדִי הַנָּקוּב.
אוֹסֵף אוֹתָן מִן הַנִּיצוֹצוֹת
לִבְנוֹת מֵהֶן מִקְדָּשׁ
לַעֲשׂוֹת מֵהַשִּׁירִים יִשּׁוּב.

כְּשֶׁמַּגִּיעָה שְׁעַת הַתִּקּוּן
אֲנִי מְגַיֵּס כָּל כֹּחַ הַשִּׁירָה
לְתַקֵּן אֶת הַסָּפֵק לְמַמָּשׁ
לְתַקֵּן אֶת בִּגְדִּי
לְהַעֲלוֹת אֶת הַשַּׁחַר
מֵחָדָשׁ

'האני השר' מבקש עוצמה רוחנית שתאפשר לו לעמוד באתגר הנשגב - לבנות מן המילים מקדש, להעלות את הספק לממש ולהעלות את השחר מחדש. איזו משימה קולוסאלית. איזו אמונה ביכולת העצמית כמשורר, היונקת מאמונתו בא-ל. הוא פונה בשני הבתים הראשונים אליו כדי לקבל ממנו את הכוח לעשות תיקון.

בלפור משתמש בשיריו בספר זה, ללא היסוס, במושגים הלקוחים מעולם המיסטיקה היהודית, והשיר אכן נכלל בשער "שירי סוד". הוא יונק מאוצר הפיוט והתפילה ומן התנ"ך (זכה במקום ראשון בחידון התנ"ך העולמי לנוער ב-1965).

כדי ליהנות מיופיים של שני השירים בשער הראשון - "סוד האילה" עמ' 10 ו"נהירו" עמ' 11, מוכרחים להכיר מושגים הלקוחים מעולם הסוד היהודי.

שירת האהבה החושנית "שיר השירים" בתנ"ך פורשה כסמל למסכת עלילת האהבה הרוחנית בין הא-ל וכנסת (עם) ישראל. עופר האילים הוא דימוי לאהוב. לא-ל. וכן בתהילים: "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך א-לוהים".

"סוד האילה" הוא שיר מסתורי המושך את הלב, וקשה לפענחו:

סוד האַילה

כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ יִפְקֹד אֶת הָאַיָּלָה
יִשְׁתַּתְּקוּ כָּל הַמֵּיתָרִים
הַמְּשׁוֹרְרִים לֹא יֹאמְרוּ שִׁירוֹת.
דּוֹבְרִים עֶלְיוֹנִים
אַתֶּם שֶׁעֵינֵיכֶם פְּקוּחוֹת
שׁוֹטְטוּ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת
רְאוּ אֶת הַנִּסְתָּרוֹת.
נִצְרוּ אֶת הַמִּלִּים בִּצְרוֹרוֹת
שִׁתְקוּ בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט תְּפִלָּה
חֲרִישִׁית
כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ יָבוֹא לִפְקֹד אֶת הָאַיָּלָה
בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית.

כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ יָבוֹא לִפְקֹד אֶת הָאַיָּלָה
דֹּמּוּ מְשׁוֹרְרִים וּנְבִיאִים
עִצְמוּ עֵינֵיכֶם מִן הָאַיָּלָה
כִּי לוֹ
דּוּמִיָּה
תְּהִלָּה.

המלך הוא הא-ל בכל מדרשי הסוד. האיילה היא נפש המאמין, ונפש האומה. כשהמלך פוקד את האיילה, הוא זוכר אותה ומזדווג עימה. המפגש הזה הוא כל-כך מופלא, שכולם, המשוררים והנביאים, נקראים להשתתק מעוצם החזיון. המילים והמוזיקה ייאלמו דום נוכח המפגש הסודי בין המלך לאיילה.

האם 'האני השר' הוא אחד מן המשוררים, הדוברים העליונים המשתתקים, או שהמפגש הארוטי-רוחני מתקיים בנפשו כאקט מכונן את שירתו?

גם מראות משפחתיים שגרתיים מן הילדות נהפכים בשירת בלפור חקק למאורעות רוחניים כבירים המכשירים ומקדישים אותו לתפקיד של משורר-נביא, לוי, כהן, פייטן ומקובל. בשיר "כנפיים בליל שבת" באור הנרות הרך, כשהאב מקדש על היין, הילד חווה התגלות הדומה להתגלות החזיונית של המרכבה האלוהית הנגלת לנביא ישעיהו בפרק ו':

נָעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים
וְשׁוּלֵי בִּגְדּוֹ שֶׁל אַבָּא
מָלְאוּ אֶת הַמִּטְבָּח.

ובתום הקידוש הילדים עונים - "קדוש קדוש קדוש", כביכול הם עדת מלאכי השרת: מלאכי עליון מהללים את הא-ל באותו מעמד מרהיב בשמים. הילד מדמיין ששְׂרפים (מלאכים בעלי זוהר של אש) עומדים מעל אביו ופורשים עליו את גלימתם. האב הבוצע את הלחם לאחר הקידוש, נדמה לו כמי שיושב על "כיסא רם ונישא". שוב ביטוי מאותו חזיון שמיימי של הנביא ישעיהו. תחושת ההערצה לאב הנשגב היא טוטאלית. זו חוויה שיכולה להתרחש בלב ילד רק במשפחה מסורתית מאוד. האב מנשק את החלה, בוצע אותה לחתיכות ומחלק לילדיו. הברכה הקדושה מחלחלת לתוך דמי ילדיו, והופכת להיות חלק מנפשם ורוחם. מראה תשתיתי שהמשורר כמבוגר אינו יכול להשתחרר ממנו. זה מזכיר מאוד את דמעת אמו של ביאליק הנושרת לבצק שהיא מכינה, ונספגת בנפשו של הילד ביאליק. בתמונה מתוך שירו "התדע מנין נחלתי את שירי".

המשורר חותם את שירו בהכרה בחשיבות ליל השבת בבית הוריו כמקור לגובהו הרוחני:

וְכָךְ בְּלֵיל שַׁבָּת בִּירוּשָׁלַיִם
בְּאוֹר הַנֵּרוֹת
צִמַּחְתִּי לִי כְּנָפַיִם
מִן הַתְּפִלָּה וְהַשִּׁירוֹת.

מי שקורא את הספר על כל שעריו, מתרשם מעוצמת האהבה וההערצה, שהוא רוחש לבני משפחתו הקרובים - סבים וסבתות, אב ואם.

בנימה אישית דרשנית ארשה לעצמי להצביע על הגימטרייה של המילה 'אהבה', שהיא מספר שלוש-עשרה. פעמיים 'אהבה' מגיע לעשרים ושש, שהוא שם ההוויה. שם הא-להים במידת החסד. אצל בלפור, האהבה, לזוג הוריו ולזוגות הורי הוריו, ולאח הבכור שסבל מתסמונת דאון (המתוארת בשירים יפהפיים ומרגשים), יוצרת זרם שוטף של עוד אהבה. אהבה שבויה לתנ"ך, לשפת הקדושה, לשירה ככלי ביטוי של הזהות והערך העצמי, אהבת האישה והחיים בכלל. כל אהבה זוכה לשער בפני עצמו.

אצל בלפור, וגם אצל הרצל אחיו המשורר התאום, אהבה זו מתרחבת גם אל עבר יצירות ויוצרים נבחרים בספרות העברי לדורותיה. שזהו פרק בפני עצמו הראוי לעיון נפרד. ספרו של הרצל שיצא עתה הוא "אנא בכוח אנא בשיר", 2010.

המשורר בלפור חקק נמצא במתח רוחני-אמוני כל-כך גבוה עד שהוא זוכה בשעת תיקון חצות בסערה, לחוויה טרנס-מיסטית, לראות את האר"י הקדוש. בעקבות פגישה זו נכתב השיר "אתחלתא דשירה" על משקל "אתחלתא דגאולה".

בשער - "ואומַר לך ירושלים" נמצאים משפטים:

"בגיל שלוש אוסף אלי מראות נבואות",
"בשנתי היה קורא לי פסוקי מדרש נעלם/ וקולו זך לחש רזיאל המלאך",
"עכשיו שגדלתי אל משכן השירה",
"ובשעת תיקון חצות/ ראו כולם באור בהיר/ מתוך
האותיות ירושלים של מעלה",
"אני נד לבתרי לבבי בין הבתרים השרופים".

אנו רואים, שהאדמה הפואטית-לשונית של בלפור חקק, שממנה הוא מצמיח את שיריו, היא שפת התנ"ך, התלמוד, המדרשים והספרות המיסטית.

ספר כה עשיר ורחב-ידיים ניתן להקיף, ואולי למצות רק בעבודה אקדמית. אני אסתפק בעוד התבוננות קצרה במספר שירים בשער החמישי, הנקרא -בדרך אל השיר האמיתי - (ארספואטיקה).

בדף השער נמצא את השיר המיסטי "שירה מלכתא" לתפילת קבלת שבת - כניסה ל"חקל תפוחין" (שדה תפוחים), והמשורר ממיר בתוכו את המילה "שבת" במילה "שירה". ובכך רומז מיד לקוראיו שבעיניו שירתו היא בדרגת קדושה וחשיבות כמו השבת. והשיר גם מסתיים במילים: "בואי כלה/ שירה מלכתא".

השיר הראשון -"זכות השירה", מתאר את התקדשותו לקראת כתיבת השיר, כהתקדשות סופר סת"ם לפני כתיבת ספר תורה. בסיום כתיבת השיר הוא חותם בשם אבותיו והזכות ומברך בשם ומלכות, שזהו שם הא-לוהות. זכות השיר מקורה בזכות אבות, וממנה קורצה הקדושה.

אחר-כך באים שירים לעומתיים. תופעה חדשה בשירת בלפור. אלו שירים המתריסים כלפי עדת המלגלגים לשירתו. אצטט שורות נבחרות ממספר שירים המבטאים את תחושת היותו שונה מאוד בתוך קהילת השירה המקובלת בדורו, ועם זאת מיוחד וחשוב המשורר הדבק בייחודו וגאה בה מאוד. הוא מחשיב את שירתו כשירת אמת לעומת שירת אחרים הכותבים על-פי רוח התקופה, היוצרת שירה מתה וממיתה.

הוא רואה אנשים עוטי תכריכים לבנים עומדים בצד הדרך אל השיר האמיתי, מן המיצר של גיא צלמות, וקוראים אליו:

"אַל תַּעֲלֶה בְּמַעֲלֶה הַדֶּרֶךְ אֶל פִּסְגַּת הָהָר
אַל תִּשְׁאַף גָּבוֹהַּ
אֶל הָאֹפֶק הָרָם וְהַנְּשָׁרִים"

והוא עומד מול לובשי התכריכים ועולה בדרך אל השיר האמיתי:

הִמְשַׁכְתִּי לַעֲלוֹת
נֶאֱחָז בַּמִּלִּים וּבַשִּׁירָה
וְהֵם הִמְשִׁיכוּ לוֹבְשֵׁי הַתַּכְרִיכִים
לְהַלֵּךְ עָלַי בַּלָּהָה.

הם צועקים אליו:

צוֹעֲקִים מְקוֹנְנִים נְהִיָּה:
"אַל תַּעֲלֶה אַל תַּעֲלֶה אַל תַּעֲלֶה
אֶל הָהָר פֶּן תִּפֹּל לַמֵּצַר".

הוא דבק במטרה:

וַאֲנִי הָעוֹלֶה בְּמַעֲלֶה הָהָר
יוֹדֵעַ שֶׁשָּׁם לְמַעְלָה
הַרְחֵק מִן הַגַּיְא שָׁם לְמַעְלָה
נִמְצָא הַשִּׁיר הָאֲמִתִּי:
הַשִּׁיר שֶׁל דּוֹרוֹתַי
הַֹשִּׁיר שֶׁל הוֹרַי
הַשִּׁיר שֶׁל שִׁירַי
קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁל חַיַּי.

(עמ' 190)

זוהי תמצית טעם חייו כמשורר, תמצית זהותו, הכרתו וגאוותו. ההתעקשות לעלות, להגיע לפסגה ולא להישאר ביום קטנות. העלייה אל השיר דורשת מאמץ קשה עד מאוד. לחשוב ששיריו נולדים בקלות זו טעות אופטית. וגם ההתעקשות לכתוב בסגנון ובנושאים גבוהים, כרוכה במאמץ ובהסתכנות.

בשיר נוגע ללב ומעורר השתאות - "לשון החיים, לשון האהבה", עמ' 197, הוא פונה בתפילה לא-ל:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ
שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיָּשַׁבְתִּי בָּדָד בְּתוֹךְ עַמְּךָ
וְטָרְפוּ אֶת בְּשָׂרִי שִׁנֵּיהֶם כְּתַן
כֵּן אֶזְכֶּה לַשָּׁנָה הַבָּאָה
לֵישֵׁב בְּדֹּפֶן עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ
שֶׁאֶהֱיֶה לְפָנֶיךָ כַּנָּבִיא
שֶׁשּׁוֹרֵר לְפָנֶיךָ בְּדַפְנוֹת
הַדָּג הָרָחָב
וְשָׁם אֶכְתֹּב שִׁירַי כְּאָבִי.
יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּאִירוּ לִי
חַלּוֹנוֹת עֵינָיו
וְתִהְיֶה לִי לְשׁוֹנוֹ
שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה.

ההסתמכות על האב במובן הרוחני והפואטי - הלשון. ובהקשר התנ"כי, ההשוואה כאן ליונה הנביא הופכת אותו לאביו הפואטי של המשורר. היושב בדפנות הדג וכותב נבואתו.

המשורר רוצה ומבקש להמשיך להיות משורר בדד, גם ביודעו שבני עמו יטרפו את בשרו בשיני הביקורת האכזריות שלהם. הוא ימשיך ויישב בדד כיונה הנביא ויכתוב את פיוטו המלא אמונה בבטן הלוויתן מוגן ממים זדונים, שהם קהל המבקרים שאינם יכולים להעריך את נאמנותו ללשון אביו וניגוניה.

הוא ממשיך ומבקש:

אֲדוֹן הַמִּלִּים,
תֵּן לִי לִכְתֹּב בִּלְשׁוֹנִי שֶׁלִּי
מֵרְכָא אֶתְנָח
וְשַׁלְשֶׁלֶת זָהָב מַרְהִיבָה
אֶת טַעַם הַחַיִּים
טַעַם הָאַהֲבָה.

בלשוני שלי, דהיינו: לשון אבותיי, זוהי אמירה גאה מאוד. במילים אחרות, הוא כביכול אומר - אני מודע לאופי שירתי, לייחודה, לשונותה, להיותה לא מקובלת, אולי אף שנואה, אך היא טעם אהבתי וטעם חיי. כי מקורה במורשת אבותיי שאני כה אוהב אותה וגאה בה. המשורר מרחיק-לכת עוד יותר בהכרת ערך שירתו.

בשיר "מים ראשונים" הוא אומר על אלו הבזים לשירתו:

וְאֵלּוּ הַצּוֹחֲקִים עַכְשָׁו
יִשְׁתּוּ בְּסוֹף הַיּוֹם אֶת שִׁירַי.
שׁוֹתִים הֵם אֶת הַמַּיִם
מִפִּי הַבּוֹר
מִפִּי הַסּוֹד.
לְהָבִין נְתִינָתִי
לְהָבִין נְתִינָתָם
לְהָבִין חַיֵּיהֶם.
לְהָבִין חַיַּי.

סופם של המלעיגים שיבואו להרוות את צמאונם משירתו, שהיא שירת הסוד כדי להבין את משמעות חייהם.

את כאב ההתנכרות או הביטול עד כדי מחיקה, נמצא בשיר חזק "ספר מחוק" עמ' 204: הוא מתנה את צערו בגלוי שספרו אינו נחשב. אין קוראים בו, הספר נשאר סגור וחדש כנתינתו, וזה עבורו כאילו מחקו אותו. הוא משווה את צערו כצער אבלי ציון על שריפת מגילת יהויקים בכ"ח בכסלו, שבו נכתבה נבואת ירמיהו על חורבן ירושלים והמקדש, שהתרחש זמן קצר לפני החורבן ממש. אך בסיום השיר מתחזק ומתעקש להמשיך בדברי שירתו:

קַמְתִּי בכ"ח בְּכִסְלֵו
מִתּוֹךְ הַסְּפָרִים הַמְּחוּקִים
וְצָמֵאתִי וְכָתַבְתִּי שִׁירַי מֵחָדָשׁ
דְּבָרִים חֲקוּקִים.

את שירת חקק אי-אפשר למחוק. דבריו חקוקים כספר התורה ואין מי שיוכל לבטלם.

לדעתי, אין אפשרות ליהנות משירת בלפור חקק בספר זה, ללא הצופן היהודי, ללא ידיעת המושגים היהודיים-דתיים-מיסטיים, שהוא משתמש בהם כשפתו העיקרית. וללא הזדהות עם ערכם וחשיבותם, לא כשפה מטאפורית, אלא כשפת הנפש והרוח ממש. כמובן השימוש העשיר מאוד בשפת התנ"ך, תוך שיבוץ ביטויים ומושגים תנ"כיים, מחייב היכרות מעולה בתנ"ך, וָלא - יחמיץ את משמעות שיבוצם בשיר.

לסיום, שאלה מהורהרת: מיהו קהל היעד של ספר זה? אולי ציבור חילוני משכיל המתעמק בארון הספרים היהודי, או ציבור דתי-מודרני מצומצם מאוד? אבל ציבור זה, עד כמה שאני מכירה אותו, מתעניין יותר בשירה המחקה את השירה החילונית בצורתה ובתכניה. נראה לי שציבור בחורי הישיבה עשויים ליהנות מאוד משירתו (להוציא את שירי האהבה היפים בשער "כי לעוררך"). המשורר רק צריך לקבל חותמת כשרות מאישיות תורנית. אולי מן הרב חיים סבתו. אני נהניתי מאוד מן הספר.