ירון לונדון ונייר הלקמוס של האינטליגנציה הישראלית

הרעיון שהציע העיתונאי ירון לונדון, שלפיו ישראל תהפוך את גלעד שליט מ"בן ערובה לערב" בכך שתוציא להורג את מנהיגי החמאס בזה אחר זה, ולצמצם באופן קבוע את מספר האסירים שישוחררו בעסקה, הוגדר על-ידי ראש הממשלה נתניהו כ"מעניין". לונדון הציע בעבר גם לירות ישירות אל מוקדי שיגור הטילים מעזה. ההצעות של ירון לונדון באות מהבטן וספק אם הן ישימות כלל; לישראל אין את הפריבילגיה המוסרית לירות ישירות אל מוקדי אוכלוסיה אזרחית, וגם חיסול מנהיגי החמאס איננו פתרון. המעניין בהצעות של לונדון אינן תוכנן אלא שני מאפיינים מרכזיים שלהן: האחד, היכולת להציע הצעות בלתי-ישימות ששום ממשלה אחראית איננה יכולה להוציא מן הכוח אל הפועל; האחר, המנטאליות הסמי-אוטופיסטית אשר מאפיינת אנשים שעדיין מגדירים עצמם כשייכים למחנה השמאל הישראלי בהצעת פתרונות מהירים וחד-משמעיים לבעיות מורכבות.

הבעיה המהותית של אינטלקטואלים ישראלים שעדיין לא הצליחו להסיק את המסקנות המתחייבות מהסכסוך הציוני-פלשתיני היא חוסר היכולת להבין את מלוא מורכבותה של התמונה המזרח תיכונית. המזרח התיכון ככלל, והתנועה הלאומית הערבית בפרט, מתנהלים לפי טמפו שזר לחלוטין לחשיבה מערבית רציונאלית. למשל, הטענה שלפיה הפלשתינים יעדיפו שלום על פני מלחמה בגלל שינוי פני המציאות הגלובאלית – טענה שאחז בה שמעון פרס בחזון המזרח התיכון החדש שהתבסס על קביעה מעין-מרקסיסטית שאינטרסים כלכליים עומדים ביסוד ההתפתחות ההיסטורית – הופרכה. חזון השלום הכלכלי של נתניהו – אשר יסודו ברציונליזם מערבי טהור שסבור כי אדם יעדיף לעסוק בפיתוח ובטיפוח אישיותו, ביתו, משפחתו וחברתו, ולא בהשמדה אישית וקולקטיבית – נתקע בדיוק משום שהמערב, ובכללו ישראל, ממשיך לייחס ללאומיות הערבית, לאיסלאם ולמרחב הערבי את מסורת המחשבה הליברלית. מסורת זו, ששיאה בהגות של פילוסופים כמו ג'ון לוק, ג'ון סטיוארט מיל, עמנואל קאנט, ג'ון רולס ואחרים, רואה באדם ישות רציונאלית. האפשרות של אדם אי-רציונאלי בעליל איננה קיימת במסורת החשיבה המערבית.

החמאס לא יתייאש מתקוותו לחסל את ישראל גם אם יחוסלו מנהיגיו אחד לאחד; האסירים הפלשתינים בכלא הישראלי לא יזעקו זעקות לחופש גם אין יוכרז שמספר האסירים שישוחררו לא יגיע לחמישים, ובלי "דם על הידיים". הפשיזם החדש, בדומה לפשיזם הישן, מוכן ללכת למלחמת השמדה גם אם בסופו של יום הוא-עצמו יחוסל. היטלר לא ראה שום בעיה בחיסולה של גרמניה בעקבות מלחמת העולם השנייה; מוות והשמדה היו עדיפים על פני נפילת הרייך השלישי. לכן, ניהל היטלר מלחמה עד הרגע האחרון גם כשמבחינה רציונאלית היה ברור לגמרי שאפסו הסיכויים. הפשיזם החדש שונה מהפשיזם הישן רק בתכנים, לא בהיגיון, לא ברציונל.

לפני שממהרים להוציא את מנהיגי החמאס להורג, וטרם מחליטים להפציץ שכונות על יושביהן, כדאי להבין היטב מיהו האויב. הבנת דמות האויב יכולה לתת פרספקטיבה לא רק ביחס לשאלת גלעד שליט, שהיא כשלעצמה מינורית ביחס לכל הסכסוך, אלא באשר לקונפליקט בכללותו. לשמאל הישראלי הייתה תמיד בעיה להבין את שורשי הסכסוך; לכן, לאחר החמאס והג'יהאד האיסלאמי ניהלו – בתמיכת ערפאת והפתח' – מלחמת השמדה פרוטו-נאצית נגד ישראל, זה לא הפריע לאהוד ברק לשאת ולתת עם ערפאת כאילו נשתכחו זה מכבר תמונות האוטובוסים המפוחמים והגוויות המוטלות על הארץ.

אם אנשי שמאל ציוני כמו ירון לונדון מבינים שכללי המשחק השתנו, עליהם לתת לכך ביטוי קודם כל בתמיכה פוליטית בנתניהו ובמהלכיו, ואז לצאת בריש גלי נגד תהליכי הדה-לגיטימציה לישראל והפעולות להצגתה כגזענית וכנאצית. במקום לנסות לחשוב במקום ראש הממשלה, עדיף שיביעו בו תמיכה. אבל מהלך כזה אינו אלא פרידה כואבת מעשרות שנות פעילות וכתיבה, מחברים קרובים ומברנז'ה אוהדת. המחיר הוא כבד מאוד, מקצועית ואישית, חברתית ומשפחתית. הגיעה העת לבקש גם מאינטלקטואלים המתפכחים לאיטם לחצות את הגבול ולעבור מהצד האחד של הגדר אל צידה השני. לפני שאתם משתעשעים ברעיונות על פעולות צבאיות הרות גורל כמו ראשון חברי הקבינט הביטחוני, תמכו תחילה בראש הממשלה ובדרכו. מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, לא ברקיחת מתכונים להכנתו.