"זאת לא גזענות, זאת הישרדות"

אצלנו זאת לא גזענות, זאת הישרדות, טוענים המגיבים הזועמים. כשמשווים גזענות יהודית כלפי ערבים למקרי גזענות ידועים בהיסטוריה העולמית, מיד מתגוננים שאצלנו המצב שונה. אבל המצב מעולם לא היה שונה. כמעט כל קבוצה גזענית בעולם ידעה לנמק היטב את הגזענות שלה כהגנה עצמית הכרחית: גזענות או נמות. אפילו אם נתמקד באנטישמיות בגרמניה ששיאה היה בעליית הנאצים, ניתן לראות כיצד נומקה הגזענות כהישרדות. האנטישמים הגרמנים היטיבו להשתמש בנימוקי הישרדות והגנה על המולדת, המלווים בעובדות נכונות או נכונות למחצה, ובפרשנויות מכלילות וחשדניות. מהסלט הזה, שלא חסרו בו אמיתות לצד שקרים רבים, הם רקחו שנאה. בהתחלה התמקדו בהסתה והדרה של יהודים ובכל המהלכים הגזעניים ה"רגילים", לפני שהקיצוניים שבהם הפיחו חיים בתוכנית השמדה חסרת-תקדים.

הגזענים אצלנו מציינים את הסכנה שבשריעה המוסלמית, המכילה שנאה ללא-מוסלמים. האנטישמים אהבו לעשות דמוניזציה של ההלכה היהודית, עם שילוב של בדותות ושל ציטוטים מדויקים מהלכות גזעניות כמו אלו של הרמב"ם ושל רבי צדוק הכהן מלובלין. הם השתמשו, למשל, באמירות של דה-הומניזציה של לא-יהודים: "גויים הם כבהמות". להגנתם של אותם רבנים ניתן לטעון כי תמיד אפליה וגזענות כלפי מיעוט הובילו לשנאה וגזענות נגדית, של המיעוט המופלה ביחס לרוב המפלה. את האנטישמים זה לא עניין.

הגזענים אצלנו טוענים כי הערבים חותרים תחת המדינה ומסייעים לאויב. האנטישמים הגרמנים בהחלט חיככו ידיים כשהעיתון הפציפיסטי הגרמני "דיי ולטבינה", שרוב עורכיו היו יהודים-גרמנים, "הלשין" לאומות אירופה על התחמשות סודית של גרמניה בניגוד להסכם ורסאי, שנחתם בסיום מלחמת העולם הראשונה. אומנם הכתב המלשין לא היה יהודי, אך הבמה בה השתמש הייתה מזוהה מאוד עם יהודים. הגזענים אצלנו טוענים כי לערבים יש תרבות זרה ולא ניתן להתערבב איתם. הגרמנים האנטישמיים טענו בדיוק אותו דבר, ולא רק כנגד החרדים. יהודים ליברלים בגרמניה היו אחראים, למשל, לסצנת מסיבות הגייז בברלין. בתחילת המאה ה-20 היה מדובר בתופעה מעוררת הלם ואימה בקרב שמרנים, ולמעשה היא כזו עד היום. תופעות כאלו נתפשו כמערערות את נפש האומה וכמסכנות אותה. הגזענים אצלנו טוענים כי הערבים לא מכירים בישראל כמדינה יהודית. האנטישמים הגרמנים בהחלט יכולים היו להביא את הגותם של מספר יהודים-גרמנים, שקראו לעודד זהות קוסמופוליטית הומאנית "כפולה" (מקומית ואוניברסלית), לפני זו הלאומית והשבטית. פרנץ ורפל, ארנסט טולר, פרנץ רוזנצווייג ובעיקר גוסטב לנדאואר האנרכיסט - שאף נאסר על חתרנות והתנגדות לרשויות.

מיותר לציין שטרנד זה, שרווח בקרב אינטלקטואלים גרמנים, נתפש כאיום חמור על הלאומיות הגרמנית. ריבוי המנהיגים הקומוניסטים, האנרכיסטים והסוציאליסטים היהודים-גרמנים, היווה גם הוא הוכחה לאיום ולחתרנות שלהם. האם לא הייתה זו רוזה לוקסמבורג היהודייה שניסתה להוביל מרד קומוניסטי, שבמהלכו הכריזו על גרמניה כעל "רפובליקה סובייטית"?

באופן כללי, יהודים גרמנים רבים הזדהו עם היהודים הרבים במדינות העוינות את גרמניה, ובמיוחד בצרפת. הם פעלו רבות בשם שלום ומניעת מלחמה, באופן שנתפש לא-פעם כנובע מאינטרס זר, בשירות מדינות זרות. גרוע מכך, חלק מיהודי גרמניה השתייכו לתנועה לאומית של עם אחר, הציונות. בעת מלחמת העולם הראשונה חברו רבים מהציונים בארץ ישראל לצד הבריטי, נגד בעלת בריתה של גרמניה, האימפריה העותמאנית. הם ריגלו לטובת בריטניה (ניל"י) והצטרפו לצבאה (הגדודים העבריים). לפיכך עמד סימן שאלה בדבר הצד שבו תומכים הציונים הגרמנים. ואצלנו תופסים גזענים באופן דומה את הקרבה בין הפלסטינים אזרחי ישראל לאחיהם בשטחים ובמדינות ערב.

אז האם גם לגרמנים לא הייתה ברירה? האם גם שם בהישרדות היה מדובר? או שמא הגזענות מטבעה משתמשת בחששות קיומיים?