ציפי לבני הבטיחה בקמפיין הבחירות שלה פוליטיקה אחרת, פוליטיקה דמוקרטית נקייה, שהיא מתכוונת לקדם ולהוביל כמנהיגה של המדינה. כמנהיגה באופוזיציה, היא אכן הובילה מדיניות שונה, כאשר בניגוד לציניות של הפוליטיקה הישראלית, בחרה בפוליטיקה ערכית ונאבקה במגמות רעות בחברה הישראלית. לבני נלחמה בסחטנות החרדית, ניסתה לקדם נושאים חברתיים, ובעיקר שמרה על רמת כנות גבוהה, כשהיא נאבקת במגמות הפופוליסטיות, שהשתלטו על השיח הציבורי והקצינו את האמירות של נבחרי הציבור. הבעיה היא שלבני קידמה את הערכים שהיא מאמינה בהם רק אל מחוץ למפלגה, והיא לא מספיק נאבקת בכוחות התוך-מפלגתיים, ובנטיות האנטי-דמוקרטיות הפנימיות, שירשה המפלגה מהאופן שבו היא נוהלה בעבר.
מפלגת קדימה הוקמה בהרבה מובנים כמפלגה של איש אחד, כאשר
אריאל שרון הקים את המפלגה ושלט בה תוך שהוא אינו נזקק למוסדות מפלגתיים, או לגושפנקה מחברי המפלגה. מעמדו של שרון לא עמד בסימן שאלה, וכמפלגה צעירה שרק הוקמה, היה די בכוח האלקטורלי ובתדמית של שרון כדי להחזיק את המפלגה ולהוביל אותה לשלטון. ממשיכו של שרון,
אהוד אולמרט, "עלה על הטרמפ" של שרון וגם הוא לא ממש קידם תרבות דמוקרטית, או תרבות מפלגתית בקדימה. אולמרט לא נבחר בתוך קדימה, וזאת למרות שעל-פי החוקה של המפלגה, חברי המפלגה היו צריכים לבחור את המנהיג שלה לאחר שרון. ההתנהלות האנטי-דמוקרטית השפיעה לרעה על קדימה כבר בתקופת אולמרט, כאשר ניתן לראות ירידה משמעותית בתמיכה בקדימה בבחירות הכלליות, שבהן ניצחה המפלגה רק ברוב דחוק.
ירידתו הדרמטית של אולמרט מהבמה הפוליטית בשנת 2008 סימלה גם את סוף עידן שרון במפלגה, כאשר המבחן של המנהיגות במפלגה היה לייצר מנהיגות דמוקרטית, שתזכה באהדת העם. בעידן שרון, וגם בעידן אולמרט, קדימה לא נזקקה לגופים מפלגתיים ולפעילות של השטח, כי היה די בתדמית ה"בולדוזר" של שרון, כדי לנצח בבחירות ולהוביל את המפלגה להנהגה. היום, לעומת זאת, כשהדמות הכריזמטית של שרון הולכת ומיטשטשת בזיכרון הקולקטיבי של הציבור, המפלגה תצליח לשמור על הרלוונטיות שלה בתחרות על השלטון רק אם ההנהגה תייצר דמוקרטיה אמיתית במפלגה. במבחן הזה, המנהיגות של המפלגה נכשלה, כי לא הצליחה להנהיג במפלגה תרבות שתאפשר יותר מעורבות מהשטח, ונכנעה למגמות הרעות של פחד מפילוג, שגורם לסתימת פיות ולרדידות אידיאולוגית.
כתוצאה מכך שהמפלגה משתיקה את השטח, התדמית שלה בציבור נפגעת מאוד, משום שהאזרחים והחברים במפלגה לא יודעים מה הערכים שהמפלגה מנסה לקדם, והם חשים שקדימה מונעת בעיקר על-ידי מגמות אופורטוניסטיות של חברי-כנסת בודדים. לכן, האמירות הערכיות והמשמעותיות של לבני בנושאים חשובים נשמעות לציבור כ"צפצוף" חסר-משמעות, בתוך סבך של אמירות פוליטיות אחרות של קדימה, שלרוב אינן מתואמות ומנוגדות לדרך האידיאולוגית שלבני מצהירה עליה. חוסר הנכונות לייצר פעילות של השטח, גם גורמת לכך שקדימה לא מצליחה לייצר שום סחף משמעותי בציבור, למרות שההתנהלות הנוראית של הממשלה סיפקה לקדימה הזדמנויות רבות לעשות זאת. קדימה לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתנהל כך, אם היא באמת רואה את עצמה מתמודדת על השלטון כנגד ליברמן והליכוד.
כדי לשנות את המצב, קדימה צריכה לעבור שינוי משמעותי הן ברמה התפישתית והן ברמה המעשית. בראש ובראשונה מנהיגי המפלגה חייבים להבין שהשקט המפלגתי והניסיון של המנהיגים להשתיק את השיח הפוליטי, רק פוגעים במפלגה. שיח פוליטי הוא אחד מעמודי התווך של כל מפלגה, ומפלגות שבהן לא מתנהל השיח הזה, גם אם הן נראית חזקות, סופן שיתמוטטו בדיוק באותה המהירות שקמו (מפלגת העבודה היא דוגמה קלאסית לכך). המפלגה צריכה, על כן, ליזום באופן מעשי את השיח הזה על-ידי כך שתארגן מספר גדול יותר של כינוסים בנושאים שבמחלוקת, תקדם דיון בתקשורת ותיתן לחברים הזדמנות אמיתית להביע את דעתם גם בנושאים שבמחלוקת במפלגה. במקביל להגדלת הפתיחות במפלגה, קדימה גם צריכה לעבור שינוי משמעותי במבנה המוסדות שלה ובחלוקת הכוח התוך-מפלגתי בה, כאשר יותר כוח צריך לעבור מהמנהיגות המפלגתית לחברי המפלגה. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות יצירת מנגנון בחירות פתוח יותר למוסדות המפלגה, כאשר כל הנציגים האזוריים וכל חברי המועצה צריכים להיבחר על-ידי חברי המפלגה ולא באופן רנדומלי על-ידי ההנהגה.
מפלגת קדימה בראשות לבני יכולה וצריכה לבדל את עצמה מהמפלגות האחרות בהתנהלות הפוליטית הנקייה שלה; אבל כדי לעשות זאת, ההנהגה חייבת ראשית להילחם במגמות האנטי-דמוקרטיות הפנימיות שנוצרו בה. דמוקרטיזציה של המפלגה תגשים את החזון של לבני לפוליטיקה אחרת, אך חשוב מכך - תאפשר לה לעבור את תהליך ההתבגרות האידיאולוגית שהיא צריכה לעבור כדי להמשיך ולהתקיים.
