הקולוניאליזם - תחילת הקץ?

לרבות ממדינות העולם השלישי באפריקה ובאסיה יש קווי אופי משותפים: תשתיות לקויות, כלכלה רעועה, עוני, הזנחה, מחלות, אבטלה, שלטון עריץ ומלחמות פנימיות. הסיבה לתופעות אלו היא העובדה שלפני שהוקמו מדינות אלה, היו ארצותיהן נתונות לשלטון קולוניאלי אירופי אשר ניצל אותן ללא מגבלה. מדינות אירופה חילקו ביניהן את אפריקה ואת אסיה לפי האינטרסים הכלכליים שלהן, שכללו בעיקר מחצבים, מינרלים, מתכות, עץ, אבני חן ועבדים, ובמאה ה-20 נוסף גם הנפט לשיקולי השליטה בארצות הללו.

כשהוקמו מדינות אפריקה ואסיה, בדרך כלל סומנו גבולותיהן על-ידי המדינות הקולוניאליסטיות ללא כל התחשבות במאפיינים האתניים, השבטיים, הדתיים והעדתיים של האוכלוסיות שנכללו בתוך כל מדינה. כתוצאה מכך הוכנסו לתוך מדינה אחת מסגרות מסורתיות - שבטיות, אתניות, דתיות ועדתיות - שונות ועוינות זו לזו, בדרך כלל בעל כורחן, כמו שבטי ההוטו והטוטסי ברואנדה, נוצרים, דרוזים ומוסלמים בלבנון, שיעים וסונים בעירק, כורדים וערבים בסוריה.

התמונה החוזרת על עצמה ברבות ממדינות העולם השלישי היא שקבוצה קטנה שזכתה לטיפוחה של המעצמה הקולוניאליסטית, בעיקר בנשק, השתלטה על המדינה והיא רודה בקבוצות האחרות, המוחלשות, ביד רמה ובחרב שלופה. הסכמים כלכליים שיש לקבוצה השלטת עם מדינות המערב, מחזקים אותה עוד יותר, על חשבון קבוצות האוכלוסיה האחרות.

דרום סודן - פרה חולבת

סודן היא אחת הדוגמאות הטובות, או נכון יותר: הרעות, לתוצאות הרות האסון של התנהגות הקולוניאלית האירופית, ובמקרה זה - הבריטית. סודן היא מדינה ענקית, גדולה פי מאה ויותר ממדינת ישראל, ואוכלוסייתה מונה כ-45 מיליון תושבים. מאז שהשתחררה בשנת 1956 משליטה בריטית ומצרית, שולטת במדינה קבוצה ערבית מוסלמית שמרכז כוחה מצוי בצפון מזרח המדינה. אזרחי דרום המדינה הם נוצרים ואנימיסטים (עובדי אלילים), ואילו תושבי חבל דארפור שבמערב המדינה הם מוסלמים אפריקנים, לא ערבים.

עוד לפני קבלת העצמאות, התנהלו קרבות קשים בין הדרום ובין הצפון, משום שהדרום הלא מוסלמי לא הסכים לשליטת הערבים המוסלמים בחלק הדרומי, ובעיקר לא הסכים לניצול הכלכלי על-ידי הצפון: הדרום רווי במחצבים ובנפט, ותושביו מעוניינים להשאיר בתחומם את רווחיהם, בעוד שהצפון רואה באוצרות הדרום פרה חולבת. הממשלה המרכזית לא השקיעה בדרום בהנחת תשתיות, בחינוך או בפיתוח, כי תושבי הדרום, שבטים אפריקנים שאינם מוסלמים, לא נחשבו בעיני הממשלה לאזרחים הזכאים לדבר כלשהו מהמדינה.

כדי לאפשר לחברות זרות לפעול בחופשיות וללא הפרעה בדרום המדינה, נהג השלטון המרכזי "לנקות" את השטח סביב המכרות ובארות הנפט מתושביהם, ובחלק מהמקרים הגיעו הדברים עד כדי הרג המוני. היו מקרים שהחברות עצמן - בעיקר סיניות - הורשו לממן ולהפעיל מיליציות שטבחו באוכלוסיה המקומית בכל פעם שזו הביעה התנגדות לניצול אוצרות הארץ שלא לטובתה. מיליוני בני אדם ברחו מהדרום - חלקם צפונה, שם הם חיים כגולים חוטבי עצים ושואבי מים, וחלקם למדינות השכנות - קניה, אתיופיה, אריתריאה, אוגנדה ומצרים, שבהן הם חיים כפליטים. חלקם הסתננו לישראל.

במהלך השנים עבר הממשל בסודן תהפוכות, והמלחמה עם הדרום הייתה לאבן ריחיים גדולה שהכבידה על המתרחש במדינה: יש הערכה כי מספרם של ההרוגים בשרשרת המלחמות בין הצפון ובין הדרום מגיע ליותר משני מיליון. ממשלות קמו ונפלו על סוגייה זו, ובמהלך שנות ה-90 התקרב הנשיא עומר אלבשיר, השולט במדינה מאז 1987, לאיסלאם הקיצוני והשליט על המדינה את השריעה האיסלאמית בפיקוחו של חסן אלתוראבי, אז אחד ממנהיגי האחים המוסלמים. הדרום ראה בשריעה איום על תרבותו. באמצע שנות ה-90' פעלו בסודן מספר "חוות חקלאיות" שלא היו אלא מחנות אימונים של ארגון אלמוני בשם "אל-קאעידה" בפיקודו של סעודי עשיר ובלתי מוכר - אוסאמה בן-לאדן. לא פלא אפוא כי במדינה שכך נוהגים שליטיה, הנוצרים ועובדי האלילים המתגוררים בה אינם חשים בנוח.

בשנת 2005 נחתם "הסכם השלום הכולל" בין הממשלה ובין הדרום, שבו הובטחו לדרום אוטונומיה והזכות להחליט במשאל עם אם להמשיך להיות חלק מסודן או לפרוש ממנה ולהקים מדינה עצמאית. קו הגבול בין הצפון ובין הדרום אינו ברור, והבעיה מתמקדת באזור רווי הנפט של העיר אביי, שכל צד טוען לו. במשאל העם יחליטו תושבי אביי האם להישאר חלק מהצפון או להצטרף לדרום.

הקשר הישראלי

משאל העם החל ביום ראשון השבוע ויימשך שבעה ימים רצופים. לפי סקרים, צפוי רוב גדול של תושבי הדרום להחליט על פרישה מסודן ועל הקמתה של מדינה עצמאית. תושבי הדרום מתהלכים בימים אלו בתחושה חגיגית של התרוממות רוח, באים בבגדי חג להצביע בהמוניהם, ואפילו מהגרי העבודה מדרום סודן החיים בישראל חוגגים את הסיכוי לקבלת עצמאות.

נשיא סודן אלבשיר הודיע שוב ושוב במהלך השנים האחרונות כי יכבד את החלטתם של תושבי הדרום, ובשבוע שעבר אף הכריז כי יהיה הראשון לרקוד ברחובות ולחגוג כך את עצמאות הדרום. גם אם אמירה זו מוגזמת, נראה שניתן להאמין לו כי אכן יכבד את החלטת הדרום לפרוש, וזאת מכמה סיבות. הראשונה היא העייפות - שלו ושל הציבור הערבי המוסלמי - מן המאבקים הבלתי פוסקים בין הצפון ובין הדרום, וההכרה כי מאבק זה כילה את כוחה של סודן. השנייה היא רצונו של אלבשיר להופיע בעולם כליברל המכבד את החלטת אזרחיו בדרום, בעיקר משום שהוא מבוקש בעולם בחשד לביצועם של רצח עם ושל פשעים נגד האנושות בדארפור. אלבשיר מקווה כי הפגנת הליברליות שלו כלפי הדרום תפחית את הזעם בעולם נגדו בעניין דארפור, ואולי אף תזכה אותו בביטול צו המעצר הבינלאומי שהוצא נגדו.

עם זאת, יש מספר שאלות לא פשוטות שתעלינה לדיון בין הצפון ובין הדרום, אם אכן יחליט הדרום על פרישה: האם ישתף הדרום את הצפון באוצרות הטבע אשר בשטחו; האם הדרום ייטול על עצמו חלק מחובות המדינה; כיצד תחולק הקצאת מי הנילוס לסודן בין הצפון ובין הדרום. שאלה אחרונה זו חשובה במיוחד למצרים, שכן אם המדינה שתקום בדרום תשקיע בפיתוח החקלאות והתעשיה, תעלה בה צריכת המים, ושאיבה מוגדלת של מימי הנילוס תשאיר פחות מים לצפון סודן ולמצרים השוכנות במורד הנילוס. כבר כיום, כתוצאה מפיתוח החקלאות באוגנדה ובאתיופיה, סובלת מצרים מירידה בכמות המים המגיעה אליה והדבר יוצר מתחים בין מדינות אגן ההיקוות של הנילוס.

אלא שגם כאן משורבבת ישראל, בדרך כלל לרעה. בתקשורת הערבית נשמעים קולות הטוענים כי ישראל מעורבת מזה שנים במרד של דרום סודן, במטרה להחליש את האחדות הערבית ולהעלות על סדר היום הערבי את שאלת הגבולות בין המדינות. על-פי הטענה, ישראל מבקשת להכניס את מדינות ערב לקלחת של סכסוכים פנימיים בין האליטות השולטות ובין קבוצות אוכלוסיה שאינן שותפות בשלטון, על-מנת לפורר את המדינות, להחלישן ולקשור יחסים עם אותן מדינות שתקומנה הודות לפעילותה ההרסנית. טענה קבועה זו נשמעת ביחס לאוטונומיה הכורדית בצפון עירק, ועתה היא חוזרת גם לגבי הדרום הסודני. יש מידע על כך שכמה יזמים ישראלים מעורבים בנעשה בדרום סודן, ותיאוריית הקונספירציה השלטת בכמה מאמצעי התקשורת הערבים, מנפחת מידע זה לחזות ישראלית המאיימת על העולם הערבי כולו.

לא ילקקו דבש

המדינה העתידה לקום בדרום סודן לא תרווה נחת, וצפויה לה תקופה לא קלה של ניהול עצמי. אזרחיה יגלו כי אולי קשה לקבל עצמאות אבל קשה שבעתיים לנהל מדינה עצמאית, במיוחד כי האוכלוסיה בדרום סודן גם היא נחלקת לשבטים רבים ושונים, לשונות רבות ותרבויות מגוונות המתנהלות באורח שונה. לאחר שוך האופוריה של קבלת העצמאות, צפויה מדינה זו להיות גם היא קורבן למאבקים פנימיים, ונושאי הנשק בה עלולים לעשות בו שימוש זה כנגד זה. וההיסטוריה של אפריקה (ביאפרה, רואנדה) ידועה.

עם זאת, היפרדות דרום סודן עשויה להגביר את שאיפתן של קבוצות דחויות במדינות אחרות במזה"ת לקבל עצמאות. מסומליה פרש חבל שלם המכנה את עצמו סומאלילנד, והוא מחפש הכרה בינלאומית בעצמאותו; בתימן יש תנועה השואפת לחדש את עצמאות דרום תימן שמוזגה עם הצפון לפני 20 שנה; סהרה המערבית דורשת עצמאות ממרוקו; הבלוצ'ים דורשים עצמאות מאירן, לאחר שהנהיגו בפועל אוטונומיה מפקיסטן ומאפגניסטן; הכורדים בטורקיה עוד לא אמרו נואש מניסיונותיהם לקבל עצמאות; בעזה הקימה תנועת חמאס מדינה לפני שלוש וחצי שנים ופיצלה את הרשות הפלשתינית, וישראל - אם תנהג בחוכמה - תביא להקמתן של כמה מדינות שבטיות פלשתיניות נפרדות בערי יהודה ושומרון, תוך שהיא שומרת לעצמה לתמיד את המרחב הכפרי שבין הערים.

ייתכן מאוד כי חלוקת סודן תקדם תהליכי אטומיזציה שבמסגרתם תוקמנה במזה"ת מדינות קטנות והומוגניות, המבוססות כל אחת על קבוצה מסורתית אחת, ובכך יבוא אולי הקץ על מורשת הקולוניאליזם, שהקים מדינות מלאכותיות הכוללות קבוצות עוינות, אשר במקום לחיות בשלום זו לצד זו, הן ממיתות/עושות את המוות זו את זו.

איך אומרים ביידיש? אינשאללה.