גדולתו של מולייר הייתה ביכולתו לדגדג את הצופה תוך לגלוג לעבר חולשותיו של האדם, כאן - לקמצנות המוגזמת של הרפגון. הסצנה בה הוא מבקש מלפלש (הראל אלקלאי הנפלא) להראות לו את ידיו, ואחר-כך "את ידיו השניות", כמו גם הסצנה האחרונה שלו בה הוא מבכה את גזילת קופת כספו האהוב עליו מכל - הן שיא המחשת מהותה של הקמצנות. ולאפי מרדכי-הרפגון, אלו משיאי משחקו הכה-משכנע בהצגה.
בנו של הרפגון, קליאנט, רוצה להינשא לאהובתו מריאן (יפעת מאור המצודדת), שבמקרה גם אביו מתכנן להינשא לה. אבירם קליר מלא הקסם והחן מתפתל כנגד אביו, וכך התסבוכת מסתבכת עוד יותר, כשבתו של הרפגון, אליז (ברקת מופקדי החמודה), נואשת ברצונה להינשא לוולר, אהובה (אסף בן לולו במשחק משובח ומרשים), שכדי להיות קרוב אליה, עובד כמשרת של אביה. אבל הרפגון, בעצת השדכנית הסקסית פרוזין (אנה צ'רנוב צנחני, קומיקאית מופלאה ברמה בלתי רגילה), הוא רוצה לשדכה לגבר מבוגר - מר אנסלם (אבי גבריאלוב, שחקן שמופיע רק לקראת סוף ההצגה, וכובש את הקהל בהופעה מרשימה ובכישרון מוחץ).
את מרב תשומת הלב תופש הטבח שהוא גם הרכב, מסייה ז'אק (דניאל סטופין, השחקן הכי וורסטילי ורב היכולות שבמחזור המסיים השנה את בית צבי). גם כשאחרים מדברים והוא בצד הבמה, פניו ולשון גופו כה עשירי הבעה, שקשה להסיר את העיניים ממנו. כך גם שאר השחקנים בולטים בשפת גוף עשירה בהנחיית הבימאי הצעיר והמצליח, גילי אמיתי. לשון הגוף היא חלק ראשון במעלה בקומדיה דל ארטה, שמולייר כה העריץ וספח אליו. ובהצגה בבית צבי יש לה חלק חשוב. כשם שהיא בולטת במשחקה של אנה צ'רנוב צנחני, או אצל המשרתים - יהודה עברון ופז לזר, או אצל קצין המשטרה ועוזרו במיוחד - מתנאל בראשי וזוהר גלבוע.
המחזה המפותל שמסתבך, זוכה לפתרונות בנוסח שייקספיר, גם כן הומאז' למחזאי הקלאסי, וההצגה מענגת את הצופים בכל תחום - בלשון הפואטית, ברמה שכמוה כבר לא כותבים כיום, במשחק ובתנועה, כך שחסרון עיצוב במה לא ניכר כמעט, והקרנות הווידאו ברקע מאמצות את הסיפור אל ימינו ומרעננות את המחזה הידוע.
לשחקנים הצעירים זוהי התנסות מצוינת בקלאסיקה, ולקהל - חוויה איכותית ביותר.
