המפתחות בחוץ, הזיכרונות בפנים

אדוארד של מדור הרכב, כמו גם במפגשים מתבקשים בינינו במסגרת העבודה, הוא אדוארד אחר מזה שיושב מולי ומספר על הילד היהודי למשפחת גרוסבאום. משהו בקליפת הסרקאזם שלו נסדק כשהוא מדבר על נעוריו, ואיזו כנות עגומה תופסת את מקומה. אחרי שנות היכרות רבות, נראה שלראשונה אני באמת מדברת עם אדוארד.

"המציאות הייתה איומה", הוא מסביר לי. "הומור עוזר לחיות. זווית סרקסטית ואופטימית מאפשרת לך להסתכל על הכול מהצד, ולא להתקפל. אגב, גם בנהיגה. את אלה שנוהגים בהקפדה 90-80 קמ"ש בצורה לחוצה, אני פוגש אחרי כן בבית החולים. בטור שלי, גם כשאני מספר על החוויות משנות הזוועה, אני צריך להתחשב בבריאות הנפש של הקורא".

אבל זו לא רק ההתחשבות בקורא. נראה שאחת ההחלטות המרכזיות שקיבל אטלר בחייו הייתה שלא להפוך ל"ניצול שואה אופייני", זה שלדבריו נושא דנ"א דפוק. מישהו שלמעשה כבר הרגו אותו. פיזית הוא עדיין חי, רק שכל ימיו הוא בדרך לקברו. "אני שונא את פוזת המסכן, למרות שכאן בארץ דווקא כשאתה מסכן יש לך זכויות נוספות. תראי מה קורה ב'אח הגדול'. יש אחת שמייללת שאין לה כסף כדי לאכול. אולי זה יגרום לאנשים לתת לה את המיליון. מצד שני, זה זיוף דוחה. מי שבאמת סובל מרעב, זה עסק אינטימי שלו. לא משהו שמספרים. בכל מקרה, הגמד ינצח. מי ייקח ממנו את המיליון?"

'האח הגדול' מלווה את שיחתנו, עולה וצף מפעם לפעם, הפוגה קלה בין הזיכרונות הקשים. אולי כי למרות כל הביקורת שלו, אטלר אוהב לצפות בישראלים. "היה בתוכנית גבר אחד שבכה. מצחיק אותי לראות גבר יהודי בוכה. מה זה? בגטו לא בכו! אני הייתי 'ילד הגדוד' בשנה האחרונה למלחמה. הייתי הקמע של גדוד בצבא האדום. חצי מהחיילים ביחידה שלנו נפלו בקרב. היו המון פצועים, צעדנו בשלג, בהפצצות, כשאתה סוחב על הכתפיים חבר ולא יודע אם הוא חי או מת. לפעמים לא אכלנו יום-יומיים רצוף. היה בלגן גדול והמון זוועות". הוא עוצר, מורה באצבעו ואומר לאט ובהדגשה: "איש לא קיבל הלם קרב! אף לא אחד! אבל במלחמת יום הכיפורים, אני אישית לקחתי כנהג חמישה-ששה הלומי קרב. מה זה?"

אתה אף פעם לא בוכה?

"אף פעם. חוץ מפעם אחת, לפני שבע-שמונה שנים, כשהכלבה שלי מתה".

נו, ברצינות.

"גם כשהתגרשתי מאשתי הראשונה כמעט בכיתי. לא בגלל שהיא הלכה, אלא בגלל שהיא כמעט לקחה את הכלבה שהייתה לנו".

למה זה בסדר לבכות על כלבה ולא על דברים אחרים?

החיוך הסרקסטי נעלם, אדוארד של שיחתנו חוזר. "כשהתרחש המרד בגטו ורשה, בקיץ 43', הייתי עם חברים גויים שלא ידעו שאני יהודי. ראינו עשן עולה מהגטו והמון נייר שרוף עף באוויר, והם אמרו: 'תראה, היהודים נלחמים ונשרפים'. כשאתה רואה את הגטו עולה בלהבות, ואתה יודע שאבא שלך שם, כנראה נשרף, אבל אתה לא יכול להביע שום רגש כי זה יסגיר אותך - אתה יודע שכבר לא תבכה יותר לעולם".

ימים אחדים לפני שעלה הגטו בלהבות, הצטרף אטלר לקבוצת העובדים האחרונה שיצאה משם. הפועלים הסתדרו בשלשות. למרות מצוותו של אביו, אטלר לא העז לצאת מהקבוצה, ונסחף איתה ליום עבודה בבית החרושת. "תחושת העדר", הוא אומר. "נו, פייסבוק. עבדנו בבית חרושת לאופטיקה, שם שפשפנו עדשות של משקפות לחיילים, אבל בכל זאת כולנו לקחנו איתנו מעדר. זה היה סמל העבודה, כך לא פגעו בנו".

בדרך חזרה מהמפעל אזר אומץ ונמלט מהשורה, כשהוא עוד נושא עמו את המעדר. כך התגלגל לאחת השכונות בעיר, שם מצא אישה עובדת בגינת ביתה והציע לה את שירותיו כגנן. האישה לא רצתה עזרה, אבל הגישה לו מים לשתות. "היא הבינה מיד שאני יהודי", אומר אטלר. "היא אמרה: 'אל תלך עם מעדר ברחוב, יחשבו שברחת מהגטו'. עניתי לה 'מה פתאום? יש לי תעודת לידה!' ושלפתי מהכיס תעודה מזויפת שקיבלתי בגטו. 'אף ילד פולני לא מסתובב עם תעודת הלידה שלו בכיס', היא אמרה. 'את זה משאירים בבית, במגירה'. ממנה למדתי להיזהר גם בזה. היא נתנה לי לחם וחלב לדרך וקצת כסף, ואמרה שאוכל לבוא לבקר כשארצה. אחר כך שמה לי על הצוואר שרשרת של כריסטופר הקדוש, ואמרה: זה יעזור לך".

אדוארד השאיר אצלה את המעדר, ופנה משם מבלי לדעת לאן. הוא לא רצה להצטרף לאמו ולאחותו בדירה שבה התגוררו, מחשש שעובדת היותו נימול תסגיר אותן ותסכן את חייהן, ולכן הסתפק בביקורים חטופים בדירתן.

באותו ערב, כשהוא משוטט ליד נהר הוויסלה, פגש שלושה נערים פולנים שחיממו תפוחי אדמה במדורה קטנה. הנערים שאלו אותו אם יש לו כסף, והוא נתן את המעט שברשותו. בתמורה הם נתנו לו סיגרים ויין. זו הייתה הפעם הראשונה שאטלר, המלווה תמיד בעשן המקטרת שלו, עישן. הנערים, שמעולם לא גילו את זהותו היהודית, הפכו לבני האדם הקרובים אליו ביותר באותם ימים, ובמידה מסוימת הם אלה שעיצבו את אישיותו השורדת בהתמודדויות שעוד יגיעו. אטלר זוכר אותם בחום. "כל אגורה שהרווחנו, חילקנו בינינו במדויק. למעשה, חוץ מעישון סיגרים ושתיית יין זול, לא עשינו רע לאף אחד". מהנערים הללו למד איך לקפוץ מחשמלית נוסעת ("לרוץ באוויר כמו בסרטי אנימציה ולהמשיך לרוץ על הקרקע"), איך לחמוק משוטרים ("הם פחדו מהמשטרה יותר ממני"), ואיך לעשות עסקים. "זו הייתה חבורת פרחחים שנפלטה ממערכת החינוך, כיסוי מושלם בשבילי. הסבר מניח את הדעת לכך שאני לא נמצא בשעות הבוקר בלימודים".

בחיפושיהם אחר עבודה הגיעו הארבעה אל כומר שאימץ אותם אליו, הלביש אותם כותנות לבנות ארוכות, והפך אותם למשמשי הכנסייה שלו. אלא שהפרחחים לא התאפקו מלהשתובב קצת על חשבון מעסיקם הקדוש. "היינו שותים מהיין של המיסה, ואז משלימים את החסר במים", מספר אטלר בצחוק גדול. "באחת הפעמים קצת הגזמנו בכמות המים, וכשהכומר שתה מהיין, הוא מיד הבין מה עשינו וסילק אותנו משם". נראה כי הכומר הבחין במוצאו של אטלר, וביקש להגן עליו. כששלח את החבורה הסוררת, הודיע לנער היהודי: "אתה, אם יהיה לך רע, תחזור".

במקביל לעבודה אצל הכומר, השכירו הנערים סירות לשיט על הוויסלה. בשלב מסוים התגלגל אטלר לביתה של אישה שהסתירה אותו. זו גם התקופה שבה קנה את השכלתו הרחבה, כשקרא מכל הבא ליד בספרייה העמוסה שבביתה. "כל הפרוסט וכל האגתה כריסטי", הוא אומר. "אז החלטתי שאהיה כותב".

אל חבורת הנערים הוא חזר כשהתגלגלה לידו אפשרות לסחור באלכוהול. "שיווקנו וודקה מזויפת, שקשה היה לגלות בה את הזיוף, למרות כל ההקפדה על חותמות ושאר דקדוקים. דווקא כשהצלחתי להשיג וודקה מקורית, קיבלנו מכות; חשבו שזה מזויף רק משום שאיזו תווית לא ישבה טוב. אז חזרנו לעבוד עם הוודקה המזויפת".

העסק המשגשג אפשר לו להזרים כסף לאמו ולאחותו. "הייתי ביזנס-מן בן 12. אבל אז פרץ המרד הפולני, והרס לי את העסקים".

אטלר חזר לפולין, מצא את אירנה שהתגוררה אצל דודתם, וקבע את מקומו בבית היתומים בקראקוב. קוראי מדורו כבר יודעים שבית היתומים הזה היה אנטיתזה לכל מה שסיפרו לנו באגדות הילדים. "הזוג המופלא גוסטינסקי, שהקים את המקום, נתן לכולנו יחס אישי. הוא היה יושב ליד המיטה שלך כשלא הרגשת טוב, היא נתנה אוכל טוב, יחס חם ובגדים. הם גיבשו חמישים-שישים ילדים למשפחה חמה אחת. לימדו אותנו אמנות, סרטים, ציור. הביאו מרצים אורחים שלימדו אותנו על ספרים, על החיים, על מוזיקה. אני חייב להם המון. יש לי עוד כמה אחים משם שגרים פה בתל אביב".

אטלר השלים את חמש שנות ההשכלה החסרות ופנה ללמוד בבית הספר לאמנויות. "למבחני הקבלה היינו צריכים להביא ציורים, ואני לא ציירתי מימיי. אז הבאתי תמונות שאחותי ציירה. פדיחות, ציורים של בנות. פרחים וכאלה דברים. זה הרשים אותם מאוד, אמרו שיש לי קו עדין, אבל נדרשתי לצייר בפניהם בפחם. לראשונה בחיי החזקתי גוש פחם. לראשונה בחיי ציירתי. והתקבלתי".

בבית הספר לאמנויות הוא הכיר את רומן פולנסקי, כיום במאי מפורסם (שהורשע בעבירות מין). אחרי שלוש שנות לימוד במקום, בעוד פולנסקי ממשיך לבית ספר לקרקס, אטלר פנה לאקדמיה לציור. ושוב, תהליך הקבלה שלו כלל שאילת ציורים מאחותו ומחברים, אבל הפעם הציג גם כמה משלו.

באקדמיה הוא הכיר את אליזבת, לימים אשתו הראשונה, פולנייה אריסטוקרטית בת 17 שהפכה למשוררת מוכרת. כשהתרברב בפניה שיוכל להתקבל לכל מוסד אקדמי שירצה, היא אתגרה אותו לנסות את מזלו בבית הספר לקולנוע בווטש. אטלר התקבל, למרות שגם הפעם הגיע ללא כל ניסיון קודם, ואף לא החזיק מימיו מצלמה. פולנסקי יכחיש את זה, אבל אטלר הוא האיש שהמליץ לו, בפגישה מקרית ברחוב, לבוא בעקבותיו ללימודי הקולנוע.

עושה רושם שיש לך משהו נגד פולנסקי.

"אין לי כלום נגדו. אני לא חבר שלו, כי אין לו חברים. הוא זאב בודד, אבל אני מחבב אותו. אני רק לא אוהב חלק מהיצירה שלו. 'הפסנתרן' למשל מרגיז אותי, כי אני מכיר את הסיפור האמיתי, וזה לא היה כך. בדיוק כמו ב'רשימת שינדלר' של ספילברג. משום מה לוקחים גרמנים ועושים מהם צדיקים. הם לא היו צדיקים, הם הצילו יהודים רק ברגע האחרון, כשהבינו שזה מה שיציל אותם ממשפט אחרי המלחמה. בשבילם היהודים היו רק כוח אדם זול".

אחרי שבע שנות לימודי קולנוע השתלב אטלר בשלל מערכות עיתונים ככותב ביקורות. הוא פרסם מאמרים תחת 13 שמות בדויים, ולפעמים אף קיים עימות בין שלושה-ארבעה דעתנים, שכולם היו הוא עצמו. "לא קל לתמרן בין כל כך הרבה דמויות וסגנונות, ולזכור מה כתבת איפה", הוא אומר בחיוך שובבי אופייני. אלא שמרוב עיסוקו בפיתוח קשרים אינטנסיביים עם מכונת הכתיבה שלו, לא שם לב לעגמומיות שהתמקמה על פניה של רעייתו.

"יום אחד חזרתי הביתה ואליזבת איננה. על השולחן חיכה לי מכתב בן 24 דפים. זה היה מעליב נורא. דבר כזה הרי לא כותבים ברגע של סערת רוחות, אלא לאורך זמן. והיא כתבה כל כך יפה וכל כך מדויק את כל אישיותי. היא כעסה על שהתחתנה עם גאון שהבטיחו לה שיש לו עתיד, ובמקום זה היא תקועה כבר שנתיים בווטש עם אחד שכותב שטויות בעיתון. היא גם כעסה שאני לא מנצל את הקשרים שיש לי כדי להתקדם. היא לא הבינה שכל מה שרציתי היה לתת לה בית יוקרתי לא פחות מזה שהיה לה אצל ההורים בקראקוב".

טורים רבים ומשעשעים של 'המפתחות בפנים' מגוללים את ניסיונותיו של אטלר להשיב אליו את אשתו. מתוך הקריאה המחויכת קשה להבחין בכאב שמסתתר מאחורי המילים. "כשאשתך עוזבת אותך בשביל מישהו אחר, אתה עוד יכול לבלוע את זה", הוא אומר בחיוך. "אז היא מצאה מישהו טוב יותר. אולי הוא נחמד יותר, אולי הוא יודע לבשל. אבל כשהיא חוזרת להורים שלה, זה אומר שהיא מעדיפה להיות לבד מאשר להיות אתך".

ברגע שאליזבת עזבה, אטלר הפסיק לעבוד. במשך שנה וחצי לא כתב מילה אחת בשום עיתון. הוא מכר את המכונית ואת החפצים, וגם כשקיבל משרה בעיתון קתולי מודרני עם אופציה לכתוב מתי שירצה, הוא פשוט לא רצה. כשהיה בדרכו לפגישה עם אליזבת, לשם סידור אחרון של הגירושין, יצא לו לעבור דרך בית הקברות היהודי רמו. כשחזר, כתב לעיתון הקתולי רשימה על בית הקברות הזה. להפתעתו, העורך פרסם את אותה בעמוד הראשון של העיתון. הרשימה הפכה לתסריט מרגש, שהיה סרטו הראשון של אטלר שלא במסגרת לימודיו. הסרט הזה אף זיכה אותו במקום הראשון בתחרות הסרטים 'מפרץ הכסף של לוקראנו' בשוויץ. משם התחיל אטלר קריירה קולנועית בת 21 סרטים בפולין, שרבים מהם זכו לפרסים בפסטיבלים שונים.

כשמלאו לו 32 התחתן אדאורד עם ווקאה. כעבור חמש שנים, ב-68', עלו בני הזוג ארצה, כשבידיו של הבעל שתי מזוודות – אחת עם ספרים, האחרת עם סרטיו ומכונת הכתיבה. את הפולקסוואגן שלח באונייה. "אני שונא מכוניות גרמניות", הוא אומר, "אבל כל מה שראיתי בקולנוע על ישראל היה בדווים ומדבר, אז חשבתי שרק חיפושית תסתדר בנוף הזה".

תקופה קצרה התגורר בחיפה, "כי הבטיחו לי שתהיה שם אקדמיה לקולנוע. איפה". לאחר מכן עבר לירושלים, משום ששמע שעומדים לפתוח טלוויזיה ישראלית. ההבטחה הזו דווקא התקיימה. 16 שנה עבד שם אטלר, כשהוא מפיק לא פחות מ-350 סרטים, סרטונים וכתבות מצולמות ("כולם הושלכו לפח. לא נשאר לי אחד אפילו").

על חוויותיו ושנאתו לאנשים מרוממה הוא מרבה לספר בטורו. "הם היו אידיוטים", הוא אומר (הקללות המלאות שמורות במערכת). שם נוצרה אכזבתו הגדולה מהישראלים, שממשיכים עד היום לשעשע ולצער אותו חליפות. עכשיו למשל הם עושים זאת - איך לא - דרך 'האח הגדול'. "40 שנה, ושום דבר לא השתנה ברדידות של הישראלים", הוא מאבחן. "דור שני לטמטום. האבות הרוחניים של אנשי 'האח הגדול' גדלו ברוממה".

אז למה אתה רואה את זה?

"אני נהנה מהדביליות".

גם מתוכניות האוכל הוא לא חוסך את שבטו. "תוכניות השפים עתירות הרייטינג גורמות לי להתגלגל מצחוק. מה קרה ליהודים? מהגטו נשאר לי זלזול באוכל. היינו רעבים, אבל אצילים. גם כשהגעתי לבית היתומים וסוף-סוף יכולתי לאכול טוב ומסודר, האוכל לא היה שמחת החיים שלנו. הוא היה מזון".

משפחת גרוסבאום הועברה מדירה לדירה בגטו חמש פעמים לערך. עם הזמן, הגטו הלך והצטמצם, וכמה משפחות מצאו עצמן נדחסות יחד באותה דירה. לפעמים היו אלה חמש משפחות ויותר, כשחדר קטן משמש למסתור בשעת חירום. בהדרגה הלך הגטו והתרוקן, אם משום שיהודים נרצחו ברחובות, ואם משום שנשלחו למחנות.

ידעתם לאן האנשים נשלחים?

"היו שמועות כל הזמן. פולנים נכנסו לגטו ואמרו לנו: 'למה אתם מחכים? תברחו!'. היו גם יהודים שקפצו מהרכבות או ברחו מהמחנות וחזרו לספר. אבל אנשים לא רצו לדעת. האווירה הייתה שהכוח הגרמני הולך וכובש את העולם, ומי אנחנו בתוך כל זה? הגרמנים לא נתנו שנדע שפה ושם הם גם מפסידים בקרבות".

חששתם שתוכנית ההשמדה עשויה להצליח?

"אני לא חשבתי על זה. הייתי רוב הזמן רעב ועצוב, כי ההורים שלי נתנו לנו כל מה שהיה לאכול, והם עצמם הלכו ונחלשו. אבל לאבא לא היה רגע של ספק שנצא מזה. הוא נאחז בידיעה שהוא קנה שני דונמים בכרמל, ואמר שוב ושוב שאחרי המלחמה נעלה כולנו לפלשתינה ונגור שם. את האדמות הללו כמובן אימצו קק"ל והכשרת היישוב. כשהכרמל עלה בלהבות, חשבתי לי: 'נו, הלכו הדונמים של אבא'. אחרים נאחזו בתקוות אחרות. היו רבים שעלו לרכבות מרצונם, ואני יכול להבין אותם".

איך אפשר להבין אותם?

"זה פתר את בעיית אי הוודאות הבלתי נסבלת. מה גם שהיודנראט הבטיחו שמי שעולה מרצונו לרכבת, יקבל לחם וחצי קילו ריבה. אמרו שיתנו להם עבודה. אנשים רצו להאמין. יש ביטוי בפולנית: 'טובע ותופס תער'. אתה יודע שזה לא יציל אותך, אבל אתה חייב להיאחז במשהו".

מתי הבנתם את סדר הגודל של ההשמדה?

"שום דבר בגטו לא היה סוד. רק בארץ הייתה משום מה מכניקה של הכחשה. היישוב כאן ידע שהיהודים נסגרו במחנות, אבל כששמעו שהגרמנים עשו 'פוגרומים', היה להם סוג עדין של שמחה. 'הרי אמרנו לכם לעלות, ולא עליתם. עכשיו תשלמו'. צריך להכיר קיבוצניקים כדי להבין את המנטליות הזו".

טוענים שהיחס הזה השתנה בעקבות משפט אייכמן, ב-61'. זה נכון?

"פתאום נזכרתם? הרי היו פה שתי תאומות שהתאבדו ב-42', כי המשפחה שלהן נשלחה לטרבלינקה. ב-61' כבר היו פה המון ניצולים. מה, עד אז הם לא רצו לספר? כאן לא רצו לשמוע! בבתי הספר לימדו שהיהודים הלכו כצאן לטבח. זה התחיל מהגמד המרושע הזה, בן-גוריון, שלא רצה שהניצולים ילכלכו לו את המדינה הצעירה והבריאה שהקים, וזה המשיך שנים דרך כל ההנהגה. היחס לניצולי שואה פה הוא חייתי וגזעני".

בקיץ 42' הצליחה אמו של אדוארד לברוח מהגטו, במטרה למצוא מקום מסתור לכל המשפחה. "לאבא היה מראה יהודי קלאסי", אומר אטלר. "נמוך, שחור, אף יהודי, עיניים, הכול; אפשר היה לשים תמונה שלו לצד הערך 'יהודי' במילון. אבל לאימא היה מראה של גויה טהורה, כך שזה היה פחות מסוכן, אבל עדיין לא פשוט. היא הייתה חייבת להיות יפה כדי לברוח לצד הארי של ורשה. היא הייתה צריכה לצאת מהעשן והאש של הגטו ולהפוך לליידי כדי לשרוד, אחרת יידעו מנין באה".

חודשיים אחר כך ברחה גם אחותו של אטלר, והצטרפה לאמה. ואז שמע אדם מויזס שקבוצת יהודים אחרונה עומדת לצאת מהגטו לעבודה, לפני שזה ייסגר הרמטית. "אבא הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו להבריח אותי החוצה, והוא דרש ממני לצאת עם קבוצת העובדים הזו", מספר אטלר.

אדוארד בן ה-12 נלקח לעליית גג של בית הרוס, מנופץ חלונות וחשוך. להפתעתו גילה שם חבורת יהודים מתפללים; לראשונה בחייו ראה טליתות. אחד המתפללים ניגש אליהם, גזז את שערו של הנער ("היה לי אפרו"), ושיווה לו מראה פולני. למחרת נתן לו אביו שעון במתנה. "אבא קנה אותו בגטו כדי לא לאחר לעבודה, ודוד שלי אמר ששילמנו יותר מדי, כי הוא מזויף. אבא ענה: לא נהיה פה עוד הרבה זמן. זה יספיק".

אטלר מקפל את שרוולו ומראה את השעון שעל פרק ידו. "למעלה מ-65 שנה השעון הזה עובד", הוא אומר, ואז מעלה חיוך על פניו. "אם כי לאחרונה, אם אני מוריד אותו מהיד, הוא מפסיק לעבוד. כנראה הוא חושב שאני מת".

למה אביך לא הצטרף אליך?

"עם המראה שלו, לא היה לו סיכוי בחוץ. כשנתן לי את השעון, אמר: אני כבר לא אצטרך אותו. הזמן פה כבר לא קובע כלום".

זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה אטלר את אביו. עד היום אין לו כל מידע מה עלה בגורלו, "אבל ברור שהוא נרצח שם. מי ששרד את המרד בגטו, נשלח למיידאנק".

אין שום רישום? הרי הגרמנים היו מסודרים מאוד.

"רק באושוויץ היו רשימות, בוורשה לא היה שום סדר כזה".

הגטו שאליו הגיע אדוארד עם הוריו ואחותו אירנה, היה כמו ספארי מחריד. הגרמנים היו נוסעים ברחובות העיר ויורים באנשים לשם השעשוע. אלה אפילו לא היו האס-אס, אלא סתם גרמנים ששהו בפולין. את היחסים בין היהודים בגטו הוא מגדיר כגיהנום. "לא הרעב היה הגיהנום, אלא האלימות. כולם שם הרביצו לכולם, כולם התנכלו לכולם. מתברר שאפשר להסתדר בלי אוכל כמה ימים, אבל האלימות בגטו הייתה איומה. לא הייתה שם סולידריות. מה שההיסטוריה לא מספרת זה שגם ההמון היה אלים, לא רק השוטרים. אנשים הרגו בשביל חתיכת לחם.

"העשירים שם רצו שיידעו שהם עשירים. הם נסעו בגטו בריקשה, עם האישה והילד. זה היה כל כך אבסטרקטי, קשה לדמיין את זה. אני זוכר שיהודי עשיר הסתובב בגטו כשחבילת עוגיות קשורה לשרשרת הווסט שלו. אחד האנשים קרע את השרשרת, חטף את החבילה, והתחיל לרוץ כשהוא אוכל את המאפה עם הנייר. המוני אנשים התנפלו עליו במכות רצח, והוא המשיך לאכול. זה עוד בשלב שהגטו היה צפוף באנשים".

ובכל זאת, דווקא שם היה מרד.

"כמו שמארק אדלמן (ממנהיגי מרד גטו ורשה - א"ג), אמר: זה לא היה מרד צבאי במטרה לנצח, זה היה מרד לשם הכבוד העצמי; להרוג כמה שיותר גרמנים לפני המוות".

בגטו, אומר אטלר, אתה לא לעולם יודע מה עומד לקרות בעוד רגע. "לא רק ברחוב יורים ומכים, גם בבית אתה בסכנה. פתאום נכנסים, פתאום מכים, פתאום מוציאים אותך, זורקים אותך, שולחים אותך למחנות השמדה. לכן, כל משפחה בנתה בתוך הבית שלה מקום מסתור.

"ההתפרצויות פנימה היו בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע. השוטרים חיפשו אוכל וכסף בדירות. כל עוד יש אנשים עובדים, הניחו להם, כי הם תורמים לרייך השלישי. הסכנה גדלה כשאיבדת את מקום העבודה שלך".

מכל מבקשי נפשו בגטו, אטלר מלא שנאה בעיקר ליודנראט ולגסטאפו היהודי, ש"אף אחד לא מעז לכתוב עליהם". האכזריות שלהם, הוא אומר, לא ידעה גבולות. "את אלימות השוטרים בארץ לא הביאו המזרחים. הם אולי המבצעים, אבל זו המנטליות שהביאו איתם השוטרים מהגטו. הם לא דיברו, רק צעקו והרביצו בלי סיבה. אולי מתוך בושה וכאב עצמי. זה היה הכי קשה, עוצמת הכוח שלהם. היה להם קל, כי כולם היו חלשים ורעבים. לא פחדנו מהשוטרים האתלטים, הגבוהים, שהיו מבסוטים מההופעה שלהם. פחדנו מהקטנים, בעלי התסביכים. הם היו מכים אותנו עד מוות.

"היודנראט", הוא ממשיך ומסנן קללה, "הם אלה שהכינו רשימות מפורטות של יהודי הגטו, שלפיהן כל אחד קיבל תלוש אוכל, אם הוא עבד. אלה היו הרשימות ששירתו את הגרמנים בשילוח למוות במיידאנק. היודנראט גם היו מלווים את היהודים לרכבות ומכים אותם בדרך מכות רצח. הם האמינו שאם יתנו את ליטרת הדם היהודי היומית, הם עצמם יינצלו. בסופו של דבר, מארגני המרד בגטו הרגו קודם כול את היהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים".

אומרים שהם שיתפו פעולה מחוסר ברירה.

"זה לא נכון. בישראל ויתרו להם, אמרו 'לא לנו לשפוט', למרות שהיו תיקים עם הוכחות ועדויות נגדם. אבל הייתה להם ברירה. קחי לדוגמה את אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו. ב'יד ושם' הוא גיבור, כי הוא התאבד כשלא הסכים לשלוח עוד יהודים. אצלי הוא רוצח, כי עד שהתאבד הוא שלח 600 אלף יהודים לטבח".

באחד הטורים שלו ב'דיוקן' כתב אטלר כי צ'רניאקוב התאבד בגלל שלקחו לו את הרכב. "בבוקר לקחו לו את האוטו, בצהריים הוא התאבד", קבע. גם כעת הוא אינו חוזר בו: "כשלקחו לו את הרכב, צ'רניאקוב הבין שחנו סר".

"עד היום היסטוריונים שגדלו בקיבוץ מנסים להבין את הגטו", ממשיך אטלר. "אי-אפשר להבין את הגטו אם לא עברת את זה בעצמך. אוהבים לספר שהעשירים שם הלכו להצגות, כי 'הרי היה קברט בגטו!'. מנסים להגיד שהיו חיים נורמליים. לא היו חיים נורמליים בגטו! אפילו לא לרגע אחד! היו שניסו, אבל זה לא עבד. אבא שלי היה מספר סיפורים מדמיונו. הוא פשוט ניסה בכל כוחו להיות אבא. אבל הוא לא יכול היה להיות אבא! אבא צריך לפרנס משפחה, להגן עליה. זה נותן לו מעמד. ברגע שאבא רעב בדיוק כמוך, והוא לא יכול לעשות דבר כדי לעזור לך, הוא כבר לא אבא".

כשחיילים גרמנים פצועים הובלו באלונקות ברחובות ורשה, אווירת ההתקוממות הלכה וגברה. באחד באוגוסט 1944 אסף אדוארד - אז עדיין גרוסבאום - את אמו ואחותו, וברח איתן לאזור הכפרי בעברו האחר של הוויסלה. באותו יום החלו היריות בבירת פולין, והצרה של השלושה כבר לא הייתה יהדותם, כי אם היותם יוצאי ורשה. "התייחסו אלינו בשנאה של כפריים מול עשירים", אומר אטלר. "הייתה להם הזדמנות לנקום באנשים שמבחינתם סימלו את ה'צפונים', אלה שלא הסכימו לקנות מהם מוצרי חלב לפני המלחמה. כעת הם ביקשו הון עבור כל חתיכת גבינה".

השלושה נדדו בין הכפרים, לנים ברפתות ובמחסנים. מצבה הבריאותי של פליציה, שהחריף במהלך המלחמה, הפך קשה מאוד. "אחרי חודש וחצי הגיעו הרוסים. אימא מתה בינתיים", אומר אטלר כמעט אגבית, ולא מוכן להוסיף מילה בעניין. "היא פשוט הלכה לישון ולא קמה".

מאוחר יותר, כשאני מאלצת אותו לחזור ולדבר על רגשות, הוא אומר: "הייתי הרוס ממותם של הוריי, אבל קר רוח. זה המוות הכי טרגי שיש, כי לא רק שאתה מת, אתה גם משאיר ילדים צעירים בלי לדעת מה יהיה איתם. אתה רק יודע ששום דבר טוב לא יכול לקרות להם, ושאי-אפשר לדמיין את מה שמצפה להם".

אדוארד לא זוכר את תאריך פטירתה המדויק של אמו. זה היה שבועיים לפני שחרור ורשה, הוא אומר. בסביבות ינואר 45'. "היו הרבה הפגזות באותו זמן, הרבה מתו. צבא אחד בורח, צבא אחר נכנס, בלגן שלם". ככל הנראה נטמנה פליציה גרוסבאום בקבר אחים סמוך לכפר סטרה-מלוסנה, שבו הסתתרו. זה כל מה שאטלר יודע, זה כל מה שהוא מוכן לספר.

יומיים אחרי מות האם הגיעו חיילים רוסים לכפר. רס"ר ניגש אל אדוארד ושאל באידיש: "עמכו¬?" (עמך, במשמעות של יהודי). "יו (כן)", ענה הנער. "זו הייתה הפעם הראשונה אחרי שנים שהודיתי שאני יהודי", הוא אומר.

עד היום אטלר שונא את המונח 'עמכו'. "פולנים-יהודים זה לא גזע נחמד במיוחד", הוא טוען. "השאלה הזו בעצם שואלת: 'האם גם אתה בן לעם הנרדף?' או לחילופין 'האם גם אתה בעל תושייה יהודית?'. אני לא אוהב את זה".

אותו רס"ר, אדם אדלר שמו, אסף אליו את אדוארד ואירנה, ואף העניק להם את שם משפחתו (לימים שינה אדוארד את השם מאדלר לאטלר, "כי יש הרבה מדי אדלרים"). הוא סיפר להם שיש לו שני ילדים בדיוק בני גילם, שאותם התייאש מלמצוא. לבקשתו, הזדהו השניים כילדיו. היום חושד אדוארד כי אדלר אימץ אותם כדי שהקצינים יתחשבו בו.

אירנה בת ה-16 נשלחה לחיל הבנות של הצבא האדום. אחיה הצטרף לגדוד הרוסי, והפך מיד לקמע שלו. "היחידה שלי הייתה אחראית על אספקת הדלק לטנקים, אבל מרוב בלגן קרה גם שהגענו לקו האש לפני החיילים הקרביים, וכך מצאנו את עצמנו בחזית מבלי להתכוון. רשמית, לא נשאתי נשק עד סוף המלחמה, בגלל גילי הצעיר. בפועל, אספתי כל כך הרבה נשק גרמני עזוב, עד שהפכתי לאיש האספקה של כולם".

בנסיעות אל החזית ישב אטלר על גג משאית הדלק. משם צפה במלחמה, ורק אז לדבריו הבין מה עבר. שלושה חודשים ליווה כך את הגדוד. הוא ראה את החיילים נלחמים, רעבים, וגם מתים.

"הגענו לכפר בשם יסטרוב – אז גרמניה, היום פולין. היו שם סדינים נקיים, המון אוכל טוב. בורגנות שלמה שהגרמנים השאירו מאחור. כאילו הפסקה באמצע המלחמה, מראה סוריאליסטי לחלוטין. ודווקא שם איבדנו חצי מהאנשים". יחידה גרמנית שברחה מפני הצבא הרוסי הגיעה למקום, ופתחה בקרב מול החיילים הרוסים הנופשים. "כל כך מעט ניסיון היה ליחידה שלי, שאפילו לא שמו שומרים. במקום לירות מתוך הבתים ולהתבצר בהם, האנשים שלנו יצאו לרחובות ונהרגו שם. הגרמנים ירו על הדלק שלנו, והכול עלה באש".

רס"ר אדלר שלח את אדוארד לעליית הגג והורה לו לחכות שם עד שיחזור. הוא הניח בידו רימון ואמר: "אם תשמע אותם מתקרבים, תפוצץ אותם". הנער ענה: "בסדר גמור. אגב, יש לי עוד חמישה רימונים בילקוט". אדלר חזר כעבור שעות אחדות, אבל רוב הלוחמים לא חזרו.

כשהתקרב הגדוד לברלין, הכיר אביו המאמץ של אדוארד יהודייה-צרפתייה אריסטוקרטית, שניצלה מאחד המחנות. "היא הייתה יפהפייה, אבל לא אהבתי אותה", אומר אטלר. "ה'אבא' שלי איבד את הראש. לא חשב על כלום חוץ ממנה, והיא דווקא זלזלה בו מאוד. התייחסה אליו כמו לכלב. הוא היה איש פשוט, לא אינטלקטואל במיוחד במילים עדינות, והצבא עשה ממנו אדם עוד פחות חושב. היא הייתה ליידי בצרות. סנובית מאוד. עברה טוב את המחנות - לא רזה במיוחד, לא דפוקה. חוצפנית שכזו. אבל את יודעת, היא הייתה צרפתייה, ועוד 'עמכו'. אז הוא נדבק אליה. הם נסעו יחד לצרפת".

הוא לא חשב לקחת אותך איתו?

"זה בכלל לא עמד על הפרק. הוא היה מאוהב, ואני רציתי רק לפולין. פולנית הייתה השפה היחידה שהכרתי למעט כמה קללות ברוסית, ושם גם הייתה אחותי".

חיידק המכוניות של אטלר דבק בו כבר בפולין. זה התחיל מאופניים, מתוך מטרה להתחבר לחברה בריאה, ובשום אופן לא להיות שבר כלי כפי שמצפים לעתים מניצולים. בגלל קשיי נשימה הוא עבר לגלגלים ממונעים, השתתף בכל ראלי אפשרי ופיתח מיומנויות נהיגה מרשימות. "את כל הכסף מהסרטים הוצאתי על מכוניות שאספתי ועל חלקי חילוף", הוא אומר.

בארץ הקים את מגזין הרכב 'טורבו', ובהמשך ערך את 'קוואטרו'. כשנסגר העיתון, בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה (1991), בחר אטלר לחזור לפולין עם אשתו ובנו כריסטופר בן ה-11. "נפגעתי נורא מהחברים שפשוט לא הרימו טלפון", הוא מסביר. "הייתי חיה חברתית, ופתאום כולם נעלמו מאחורי מסכות האב"כ".

ב-93' חזר ארצה, כשווקאה וכריסטופר נשארים בפולין. מאז הוא מבקר אותם מדי פעם, וקופץ לראות גם את אחותו אירנה.

איזה אבא היית בצעירותך?

"אבא זוועה (ושוב, הקללות המלאות שמורות במערכת). בגלל העבודה בעיתון, לא היה לי בכלל זמן לילד. דווקא כשחזרנו לפולין נקשרתי אליו יותר".

ג'וק הרכב דבק גם בו?

"חשבתי שלא, אבל לאחרונה הוא מראה סימנים בכיוון. הוא לקח רכב שלי והפך אותו למכונית מירוץ. כילד הוא שאל פעם למה אני צריך כל כך הרבה מכוניות. אמרתי לו שאני צריך לידי נשמה טובה. רק על מכוניות אתה יכול לסמוך. רק הן יסחבו אותך על הגב בסיבוב של מאה קמ"ש".

למה חזרת לארץ?

"בגלל מזג האוויר".

תודה כבר שאתה אוהב ישראלים.

"אני שונא אותם עד מוות", עונה אטלר בהדגשה. "מההתחלה הרגשתי שאני חי כאן בקרקס. מילה זו לא מילה, שעה זו לא שעה. יש כמובן-ישראלים נפלאים. הכרתי אנשים יקרים, קברתי כמה אנשים מיוחדים. אבל כשהגעתי ארצה נפלתי ישר לחבר'ה של רשות השידור. וזה היה נורא. אמרו לי שזו האליטה של ישראל. אוי ואבוי. דיברתי פעם עם מישהו במזנון ואמרתי את המילה אסוציאציה. הוא שאל מה זה, והסברתי לו. בערב באיזו ישיבה אני שומע אותו אומר: 'האסוציאציות של אטלר לא נכונות'. נבלות".

ושוב אני שואלת, למה חזרת?

"לא מצאתי שם את הפולין שזכרתי. דווקא הצלחתי להשתלב בתעשיית הקולנוע, זכרו אותי, אבל כשיש במאי בן 25 ואתה בן 70, כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד?"

כמה מהסרטים שלך עוסקים בשואה?

"עקרונית שניים, אבל בעצם כולם. אני חושש שבכל סרט שאני עושה – וחלק מהביקורות קלטו את זה – יש אווירה של עצב. לא ממש גטו, אבל עצב יהודי. אי קטסטרופאלי".

מה נדפק אצלך בעקבות השואה?

"כמו הדוסים, גם אני מאמין שבני אדם ממלאים תפקיד שקבעו להם משמיים. התסריט כבר נכתב, אבל יש שוליים שאלוהים לא ממלא, ואת זה האדם ממלא באישיותו ולפי מה שמתחשק לו. התחלתי עם מכוניות גם בגלל אותה מכונית שאבא לא קנה בראשית המלחמה, אבל אולי בכל מקרה הייתי מגיע לזה".

אתה מאמין באלוהים?

"בדרך כלל. כמו חילוני תקני, פעם אני מאמין ופעם לא. אני מדמיין לי לפעמים את כל השילוש הקדוש – האלוהים של כל שלוש הדתות – כשהם יושבים יחד ואני שואל אותם: איך הסכמתם לזה? איך נתתם לזה לקרות? אם לא השואה, הייתי מאמין. אבל היום אין כוח בעולם שישכנע אותי שלאלוהים היה חישוב משלו לעשות את זה. אני מקנא באנשים מאמינים, כי להם הכול פשוט יותר. חוסר אמונה זה סוג של אנרכיה נפשית. האמונה כל כך עיוורת, שאתה לא צריך יותר שום אינפורמציה. זה פותר את כל השאלות".

אתה מכיר מספיק דתיים כדי לדעת שזה לא עובד ככה. אתה חושב שקל יותר להיות חסיד בעיירה ולראות את כל הקהילה התורנית שלך, שכביכול עשתה הכול לפי הספר, מובלת להשמדה?

"ממש לא. אני באמת לא מקנא באנשים פשוטים שמאמינים אמונה שעברה בירושה. אני מקנא באלה שהם גם אנשים חושבים וגם מלאי אמונה".

איזה טיפוס היית אלמלא השואה?

"טיפוס משעמם. מן הסתם בעל חנות, כמו אבא".

ל'מקור ראשון' הגיע אטלר בעקבות פנייתו של העורך הראשון מאיר עוזיאל, אותו הכיר ב'מעריב'. "בקרב הקוראים גיליתי קהל מבוגר שאני נהנה לנהל איתו דיאלוג", הוא אומר. "קהל שמקבל את הפילוסופיה שבנויה על-פי ראיית העולם שלי דרך שמשת המכונית. קהל שמבין את ההתייחסות שלי לשואה. אין לי פרס גדול מזה".

אטלר חובש את המגבעת שלו לראשו, וחוזר לאלפא הירוקה והאהובה שמחכה לו בחוץ. בעזרתה הוא יפרוש כנפיים לפלנטה אחרת, אי-שם בצפון תל אביב, למקום הכי רחוק מגטו ורשה. מחר בערב שוב יתיישב מול המרקע, יצפה באדיקות ב'אח הגדול', ויסנן איזו מילת גנאי שאי-אפשר לפרסם בעיתון על הישראלים, אלה שהוא כל כך אוהב לשנוא. בסופו של דבר, בינו לבינו הוא יודע מה באמת מחבר בין הפולני המשכיל מוורשה לבין הצווחנים הקשקשנים שעל המסך. באידיש קוראים לזה עמכו.