ההיסטוריה שאדם קורא מחר מתחילה היום. מה יהיה כתוב מחר על המיאוס הנורא של היום? האם יזכרו את אין ספור המילים שניתחו כל זווית אפשרית ובלתי אפשרית של תהליך מינוי רמטכ"ל בישראל שזחל לתוך חיינו מכוער, פעור, מוגלתי, והדביק את כולנו בזיהום שלא שיערנו את מכתו?.
האם ימחקו את הפרטים המייאשים שהוחדרו כמתוך תותח של נעצים מורעלים לתוך מוחותינו שחר וערב מכל
עיתון, מיקרופון או מצלמה ויותירו לדברי הימים רק שורה לקונית שתעשה חסד עם דברי ימי העם היהודי שידע סאגות מפוארות יותר מסאגת המינוי האומלל הזה? מה יישאר?.
האם הנפשות הפועלות מכוח העוצמה הרגעית המופקדת בידם יזכו לציורי פורטרטים עזי צבע שיקנו להם מימד שרק יצרים יודעים להעניק, או אולי יימחקו ולא יימצא להם מקום בגלריה הגדולה של תולדות עמנו הנדיר מפני שעם הזמן החולף תחלוף גם תהילתם? אין יודע.
תלוי איזה היסטוריה נכתבת, מתחשבנת, מייסרת, פוליטית חברתית, אקדמית מתנתקת, תהליכית המוצאת אחרית כל דבר בראשיתו. גם וגם, כמובן, אבל סוף דבר תתגבש לה תמונה של הימים האלה והיא תהיה תשתית עליה ייבנו רוב ההסכמות ורוב ההסתייגויות כמו תמיד. התשתית תהיה כנראה שחיינו פה שנה ארוכה של מיאוס שלא מגיע לה למדינה הזאת שאינה איומה כפי שהיא מצטיירת ואינה חסודה כפי שמנהיגיה מסנגרים עליה כדי לסנגר על עצמם וכדי לנוס מאחריותם לתחלואיה ושחטאה הקולקטיבי הגדול הוא טיפשות בחינת "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות".
עם לא הרבה תבונה אפשר היה למנוע את מרבית התקלות שהתגוללו עלינו בטור גיאומטרי. אפשר היה להתייחס בדרך ארץ לתחקיר עיתונאי, ולהגיב עליו תגובה של מודה ועוזב, אם לא מתוך צדקנות שאינה אהובה לעולם אז מכוח השכל הישר. אפשר היה גם לחסוך את שטוף הציבור בדחף בלתי הנשלט למנות יורש למכהן, שהיה כגט כריתות הפוסל את הזוגיות בטרם תסתיים, אם לא מרצון אז לפחות מכוח החוכמה של סוף מעשה במחשבה תחילה.
אפשר היה להימנע מאינואנדו נמשך שהפך כל יום ליצירתי יותר ולא יכול היה שלא להעסיק את התקשורת החוקרת או המדווחת אם לא מתוך אתיקה אזי מתוך זהירות מפני טבעו הבומרנגי של כל אינואנדו.
זה לא סיפור של הבלים המייחסים מימד של אוליגרכיה משפטנית לרעה שבאה עלינו, ביטוי מפוקפק אם הוא מתכוון לקלוע, ופוגעני אם אינו מתכוון אלא להיות אבן מאבני הפולמוס. זה לא מעשה של הסגרת המדינה בידי משפטניה ובידי מי שאנו אוהבים היום לכנות כשומרי הסף של הדמוקרטיה.
זה סיפור של אין ברירה במציאות של ואקום מנהיגותי בו ההחלטה הנועזת ביותר המתקבלת היא החלטה לדחות החלטה ולמנות תחתיה ועדה שתמליץ המלצות שתדחנה או תשתנינה גם הן. זה סיפור של אישים שלא הבינו כי הצירוף הבלתי סביר של חולשה ושל כוחנות, של בלבול ושל יוהרה, של זיגזוג מלכתחילה וזגזוג חוזר בדיעבד, מוכרח להיגמר בהלבנת פנים ובשפיכת דמו של אדם שנלכד בסבך מפני שהוא לא היה חכם דיו להפעיל את האי.קיו הגבוה שלו כדי להינצל מן האווילות שהוא גזר על עצמו.
זה גם סיפור, הבה נודה, של התערפדות לרוויה. היינו שותפים לו. לא הגחנו מתוך האפלה על קרבנות אולם ישבנו ביציעים ושילמנו כרטיסים טבין וטקילין כדי לצפות במחזה שכנראה מוצא חן בעינינו אחרת הוא לא יכול היה להתרחש. אם שופט כל הארץ יעמיד אותנו כולנו במשפט, אנחנו צריכים לפחד, כי חטאנו כפול, וענשו לא יכול להיות קל. אנחנו גם יושבים ביציעים והמחזה נגול לעינינו החומדות וגם חשים באותה שעה ממש מיאוס נורא מן הסיפור שאנו חלק ממנו.
זהו גם סיפור של פטליזם חסר אונים. גם זה חטא. איננו מאמינים כי אנו ראויים למנהיגות אמיצה ונחושה ונושאת באחריות. אנחנו מסבירים לעצמנו כי הכל נגזר משיטת ממשל כאילו באו חייזרים מפלנטה אחרת וכפו עלינו משטר בו ראש הממשלה נשלט על-ידי אבני הפאזל עליו הוא ממונה.
מי נחת עלינו מלמעלה אם לא אנחנו, מי אחראי לתרבות בה האינטליגנציה השלטונית נבחנת על פני ההישרדות הרבה יותר מאשר על-ידי הדאגה המאוזנת לצרכי הציבור במדיניות הפנים והחוץ והביטחון הצבאי והחברתי. מי בנה את הקוליסות האפלות של תכך מול תכך של מלכודת תחת מלכודת של לעומת מול ספין של יועץ על יועץ ושל לשכה נגד לשכה. החייזרים?
...ויכול להיות, צריך להתפלל ולקוות כי, המיאוס הגיע כמים שבאו עד נפש ומן המורא של הגרוע יותר העתיד להתרחש על בסיס מה שהתרחש כבר יתעשתו כוחות קיימים אך דמומים ויביאו לשינוי. מגיע לנו. אנחנו מדינה שברירית מדי מכדי להרשות לעצמנו לא לחדול ולסדק אותה עוד ועוד.
ייקח אולי עוד יום, עוד חודש, עוד שנה, אבל, יכול מאוד להיות שההיסטוריה שתיקרא מחר תרשום את הימים האלה כימים בהם התחילה תנועה של תשובה שלטונית חברתית ערכית שהחזירה את העגלה הקטנה עליה עמוסות כל תקוותינו על הדרך בה היא יכולה לנוע בלי להתרסק.
