כבוד הנשיא,
אנא ממך, אל תלחץ את ידו של האדם, שגילה הבנה למעשי הנאצים בשואה.
אחרי שוועדת פרס ישראל העניקה את הפרס ליגאל תומרקין ושרת החינוך חתמה ואפילו בית המשפט העליון אישר, הרי אתה הוא קו ההגה האחרון, שעוד נותר לנו כדי לדחות את הוקרת האדם, שגילה הבנה למעשי הנאצים בשואה. האיש הזה העליב והשמיץ כמעט כל אדם חי במדינה, אבל אחרי כל ההחלטות שנתקבלו, אין לזה כבר כל חשיבות. אני רק מבקש ממך לגאול את כבוד המתים, שנספו בשואה ולאסוף את שארית כבודנו, כדי ששבועותינו לנצור את זכרם לעד לא תהיה ללעג שבוע לאחר יום הזיכרון לשואה.
ישבו השופטים בבג"צ והחליטו, שאין מונעים פרס מאדם בגין בוטות דבריו, הזכירו אף את מוצרט וטולסטוי כמשל לאנשי רוח, שהיו חריפים בהתבטאויותיהם, שמא נסלחת לאמן בוטות דבריו בשל כישרונו באמנותו, אלא שהשופטים, שישבו על המדוכה לא ראו את השוני הגדול: תומרקין איננו אדם בוטה אלא אדם, שגילה הבנה למעשי הנאצים בשואה. תומרקין הזדהה עם השנאה האנטישמית בשל צורתם החיצונית של היהודים הדתיים, כולל אפיהם הארוכים. אלה אינם דברים בוטים, אלה דברים, ששם אחר, קשה בהרבה יש להמציא להם. אלה דברי התמיכה במעשי הנאצים בשואה.
אני אזכיר לך את הפרטים: בשנת 88', בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות", אמר תומרקין: "כשרואים אותם [החרדים] מבינים מדוע הייתה שואה, מדוע לא אוהבים יהודים... ברור שברגע שרואים את השחורים האלה, שמשריצים ילדים על ימין ועל שמאל..." בין ששת המיליונים היו מיליון וחצי ילדים, אבל תומרקין מוטרד מכמות הילדים היהודים היום. הוא הועמד לדין ונחלץ בעור שיניו, בשל העובדה המצערת, שלקח לפרקליטות חמש שנים להגיש את כתב האישום נגדו. לאחר מכן הוא לא התחרט ולא שינה את מנהגו. בראיון לערוץ 2, רק לפני כחודשיים, אמר תומרקין: "לקחו את היהודי הדתי כפי שהוא, הקריקטורה עם האף הארוך והטלית וכל הדברים האלה, ה'אוסט יודע' מה שהייקים קוראים להם, והכלילו את זה על כל היהודים, ובגלל זה גם אנחנו סבלנו".
בג"צ הוא הפוסק העליון ואנחנו לא נשבור את הסדר החוקתי, לא נפגע בעליונותה של החלטת בג"צ, אפילו כשהיא תומכת באיש כמו תומרקין, כי הסדר החוקתי של החברה חשוב יותר ולא נקלקל אותו בגלל תומרקין ופסק דין גרוע. תומרקין יקבל את הפרס, אלא הרי יש סמכות גם לך, ישנם דברים, שבג"צ אינו יכול לכפות עליך. כמו שבכוחך להמתיק עונשים, שנגזרו על-ידי בתי המשפט, כך רשאי אתה להכריז על חנינה קטנה עבורנו, היחידה שנותרה לנו אחרי החלטת בג"צ ולא לגעת בידך באיש, שגילה הבנה למעשי הנאצים בשואה.
בטקס יום הזיכרון הבטחת זיכרון עד לשואה - אני לא מבקש כל כך הרבה. כידוע, נצח זה המון זמן. הדורות מתחלפים והאדם שוכח. מי זוכר את זוועות ג'ונגיז-חאן היום, שמונה מאות שנה אחרי? מי מבכה היום את האצטקים, המאיה והאינקה, שהכובשים הספרדים טבחו בהם ללא רחם לפני ארבע מאות שנה? הטבח הנורא בארמנים לפני פחות ממאה אינו אלא צל של זיכרון. העולם נהיה מהיר יותר ויותר ומעשי רצח העמים נשכחים בפרקי זמן קצרים יותר ויותר. רוב העמים טבוחי סטלין כלל לא הגיעו לתודעה העולמית. מיליון הקמבודים ומיליון הווייטנמים נשכחו - והרי עברו רק שלושים שנה, המיליון ברואנדה כמעט נשכחו אחרי עשור אחד והטבח בדרום סודן נשכח כבר תוך כדי התרחשותו.
אבל אלה הנספים שלנו ואנחנו יכולים למשוך את הזיכרון יותר זמן, רק חייבים להוקיע את מחלליו. אנחנו עוד כאן, ניצולי השואה עוד איתנו והדור שאחרי עדיין כאן. היו בין אבותיי, שנרצחו בשואה, סבי עבר את כל המלחמה נגד הנאצים, מברה"מ עד הפגישה עם חיילי ארה"ב על יד נהר אלבה, אחיו נהרג באותה המלחמה.
מיליונים כמוני נושאים את הזיכרונות, אנחנו רוצים עוד זמן לכבד את זכרם, רוצים שעוד לא בדור שלנו גילוי ההבנה למעשי הנאצים יחשב רק לעוד אמרה בוטה. תן לנו חנינה מההחלטה הנוראה לתת פרס ישראל לאיש, שהזדהה עם הנאצים. הוא יבוא לטקס, ייקח את הפרס וילך לחגוג את הניצחון עם חבריו - אין כבר דרך למנוע את הזה. רק דבר אחד אתה יכול לעשות בשמנו: אל תרשה, שהטקס הזה יעבור בשבילו כמו בשביל כל אחד אחר, שמקבל את פרס ישראל: משהו חייב להיות שונה ולהזכיר לו ולכולם, שהוא קיבל את הפרס עבור פסליו, אבל כאדם הוא גורם לנו סלידה והוא איננו בר לחיצת ידו של נשיא ישראל.
בברכת חג העצמאות המתקרב.
