העם מתנער מעופר עיני

עם ישראל לא יוצא לרחובות למחאה ציבורית בעקבות הקריאה של ההסתדרות ושל ראשי הרשויות לצאת למאבק, כי האזרחים מבינים שמי שמנסה להשתלט על המחאה הם אנשים בלי אידיאולוגיה, שפועלים רק למען עצמם וביתם. בניגוד למהפכות וליציאה של האזרחים לרחובות במצרים, בתוניסיה ועכשיו גם באירן, בישראל המחאה עדיין לא מגיעה ממעמד הביניים, אלא מניסיון ציני מזויף של עסקנים פוליטיים לקדם את עצמם על חשבון הסבל של הציבור.

עופר עיני, שעומד בראש מטה המאבק, לא מייצג באמת את האינטרסים של המעמדות הנמוכים, ודי להסתכל במבט חטוף על פעולותיו של האיש כדי להבין שהוא לא יכול, וחשוב מכך - לא באמת רוצה, להוביל מחאה עממית חברתית. ברוב תקופתו בהסתדרות, עיני פעל רק מתוך שיקולים פופוליסטיים פוליטיים, כשהוא משרת את הפטרונים שלו, פואד וברק, דואג רק לוועדי העובדים החזקים ומזניח לחלוטין את אותם אנשים שעליהם ההסתדרות ברשותו אמורה הייתה לגונן.

הסתדרות - לא במגזר הפרטי

הפגיעה של עיני באזרחים נובעת, בראש ובראשונה, מכך שהוא מעולם לא ניסה להוביל מהלך אמיתי בהסתדרות, שיגדיל את הייצוג של אזרחים שעובדים במגזר הפרטי, ולא נלחם בעוולות הקשות הקיימות במגזר זה. המגזר הפרטי בישראל גדול יותר מהמגזר הציבורי, אבל ההסתדרות החדשה, כבר מהקמתה, מייצגת רק מעט מהעובדים בסקטור זה. עיני כשל בכך שלא ניסה להחזיר להסתדרות את הכוח הגדול שהיה לה בעבר, והתמקד רק בבעיות השכר במגזר הציבורי, למרות שהוא מודע לכך שהבעיות האמיתיות קיימות דווקא במגזר הפרטי. אלפי אזרחים חלשים במגזר הפרטי נזנחו על-ידי ההסתדרות, כשעיני, ולפניו גם ראשי הסתדרות אחרים, בחרו שלא לייצג את הציבור הגדול הזה, בגלל שיקולים אינטרסנטיים ושיקולים פוליטיים, שהנחו את הפעולות שלהם.

ההסתדרות, נכון ל-2009, ייצגה 600 אלף חברים בלבד מתוך מיליוני עובדים בישראל, כשרובם הגדול מגיעים מהמגזר הציבורי, ורק כמות שולית של עובדים מהמגזר הפרטי מיוצגת. עוולות השכר והמקור לפערים החברתיים מגיעים היום דווקא מהמגזר הפרטי, אבל שם ההסתדרות של עיני לא נמצאת, ולא הייתה מעולם, ולכן אין היום מי שיקשיב לו שם.

הייצוג של העובדים במגזר הציבורי בתקופתו של עיני, גם הוא היה מהול ביותר מדי בשיקולים פוליטיים פופוליסטיים, ופחות מדי בשיקולים חברתיים אמיתיים. עיני נכנע לוועדים הגדולים, שגם כך זוכים לתנאים טובים, והזניח לחלוטין את הסקטורים החלשים במגזר הציבורי. די לבחון את הסכם השכר האחרון כדי להבין שאת עיני לא עניין מעמדם של העובדים החלשים במגזר הציבורי, כשהוא בחר להעניק ייצוג מפלה לטובת ועדי העובדים החזקים, על חשבון אותם עובדים שבאמת נזקקים להתערבותו.

בדיונים מול האוצר דחה עיני העלאת שכר פרוגרסיבית, שהייתה מתגמלת יותר את העובדים החלשים - מורים, עובדים סוציאליים ושוטרים - והעדיף הסכם שכר שמתגמל את כל העובדים באחוזים שווים. הסכם זה נתן עדיפות לבעלי השכר הגבוה במגזר הציבורי, כאשר אותם אנשים זכו להעלאה גדולה ולא ראויה במשכורת שלהם, בעוד החלשים זכו להעלאה זעומה או שלא קיבלו העלאה בכלל, וננטשו לנהל את הקרב על שכרם לבדם.

העם מוכן למהפכה!

ההסתדרות בהנהגתו של עיני לא השיגה שום הישגים משמעותיים גם בתחומים אחרים שלא קשורים לנושא השכר, משום שעיני נתן עדיפות לשיקולים פוליטיים על חשבון טובת הציבור. הקרבה של עיני לשרגא ברוש, לפואד בן-אליעזר ולאהוד ברק, גרמה לכך שהוא נמנע מביקורת מהותית על שורה של צעדים כלכליים אנטי-חברתיים של הממשלה, שבשנתיים האחרונות פגעה מאוד במעמד הביניים ובחלשים בחברה. עיני הזניח את המאבק כנגד ההפרטה, ויתר על מאבק לטובת הגדלת התקציבים של המשרדים החברתיים, ולא עשה כלום כדי להתמודד עם העוני שהולך ומתפשט בחברה הישראלית. ההסתדרות בראשות עיני, שהייתה אמורה להוביל מאבקים חברתיים, בגדה בציבור, ולכן אין פלא שהיום אף אחד בציבור לא מתרגש מהקריאה של עיני לצאת למאבקים ולמחאה.

ישראל מוכנה היום, יותר מתמיד, למהפכה חברתית אמיתית שתוביל לשינוי סדר העדיפויות הלאומי, שתחזיר למעמד הביניים את כבודו ושתיאבק בעוני ההולך ומתפשט - אבל רק מנהיג אמיתי שיצמח מהעם יצליח להוציא את העם לרחוב ויוביל את המאבק הזה.