השנה הזו הוכרזה כשנת הלשון העברית, והייתי עדה לכל מיני כינוסים ומאמרים, חלקם אפילו מטעם המשרדים לחינוך ולתרבות, שכולם, בלי יוצא מן הכלל, החמיצו את הנקודה העיקרית. למען האמת, גם אלה שהכריזו על השנה כשנת הלשון העברית, החמיצו את הנקודה העיקרית. אנשים חושבים ששימת דגש על הלשון העברית היא שימת דגש על דקדוק נכון, הגייה נכונה, איות נכון. אבל כל אלו הם דברים חיצוניים. הנקודה העיקרית היא נשמת השפה. הפנימיות של השפה. המשמעות של השפה.
כמה מאתנו יודעים שהשפה העברית היא השפה שבה דיברו כל בני העולם לפני מגדל בבל? השפה בה דיברו בני העולם כאשר דיברו בקול נשמתם. כאשר האגו עדיין לא השתלט על מוחם. רק כאשר השתלט האגו, או בלשון הקבלה - הרצון לקבל לעצמם בלבד, על מוח האנשים - בלבל הבורא את שפתם, את השפה העברית, ופיצל אותה לשבעים שפות, כדי שלא יוכלו להתאחד בכוונות הזדון שלהם ולהרוס את העולם.
לשפה העברית יש כוח רוחני עצום שמשמעותו חבויה בשם השפה: עברית. סביר היה להניח שאנו, במדינת ישראל, נדבר שפה שיקראו לה ישראלית, או לפחות יהודית, כפי שבגרמניה מדברים גרמנית, בצרפת צרפתית ובספרד ספרדית. אבל לא. השפה שבה אנו מדברים קרויה עברית. ומהו השורש של המילה עברית? ע.ב.ר. - כלומר, לעבור. השפה הזו יש בה כוח שקשה להעלות אותו על הדעת, אבל הוא קיים. יש בה כוח להעביר אותנו לממד אחר של קיום. יש אנשים שיודעים על קיום הכוח הזה, והם משתמשים בכוח הזה של השפה כדי לעבור ליקום אחר ולעזור משם לאנשים אחרים. קוראים לאנשים האלה מקובלים. אבל רוב האנשים שקועים בקיום החומרי שלהם, ברדיפה שלהם אחרי כבוד, מעמד ופרסום, ומשם הם רואים את השפה ככלי לשרת את צרכיהם הגשמיים.
כך מחוללת היום השפה מפשעיהם של הדוברים בה, בדיוק כפי שמשה רבינו היה מחולל מפשעי בני ישראל במדבר. הם התלוננו עליו השכם והערב, ואף ניסו למרוד בו, למרות שהוא הראה להם נסים מעבר ומעל לכל דמיון. אנשים משתמשים בשפה לתאר מעשים איומים. העיתונות משתמשת בשפה לצורך רכילות, שיפוטיות, לשון הרע וכדומה. אנחנו כלל לא יודעים ולא מרגישים מה אנו מחוללים לשפה. מה שאנו בעצם עושים, אנו בעצם שוברים שוב ושוב, כל פעם מחדש, את לוחות הברית, את שני הלוחות הראשונים. כי הזוהר הקדוש אומר שבגלל מעשיהם של בני ישראל בחטא העגל, פרחו האותיות מלוחות האבנים, ונשארו האבנים בלי רוח, שהוא האותיות, ולכן הוכבדו ונפלו מידיו של משה, ונשברו [הזוהר, ויקהל, י"א].
גם היום אנו חוזרים כל יום, כל רגע, כל שנייה, על חטא העגל, שהוא בעיקרו הרדיפה אחרי הנכסים החומריים שלנו, כולל כבוד, מעמד ופרסום, והתעלמות מהנכסים הרוחניים שלנו. ובכל פעם שבה אנו נופלים במודעות, פורחות אותיות השפה, והלוחות כבדים, והם נופלים מידיו של משה, ונשברים. והאותיות עולות למעלה, והן נשמרות במקום שנשמרות, כדי שאנשים לא יוכלו לחלל אותן. וכך האותיות שבהן אנו מדברים הן אותיות נטולות כל רוח, נטולות כל משמעות. וככל שהן מאבדות את משמעותן, כך הולך צליל ההמון הנבער וגובר. ומארגנים כינוסים ופסטיבלי שירה חסרי כל טעם, שבהם נשמע קול האגו חזק וברור, וקול הנשמה הולך ונחלש, הולך וקטן.
חבל הטבור של חיינו
אנשים מנכסים לעצמם את תחיית הלשון העברית, שבעצם כלל לא קמה לתחייה. העובדה שמדברים בה את לשון החול אומרת רק שחוללו את השפה. אין היא יותר שפת הקודש. הקודש נשאר במקום שבו נמצא האור הגנוז, שמור מכל משמר, ליחידי סגולה, אלה היודעים להעריך את רוח השפה, אלה שאינם מחללים אותה ברהב שלהם, אלה שאינם חושבים שהמציאו אותה. השפה העברית מחכה לאלה שמבינים את כוחה ואת משמעותה, כדי שיגאלו אותה משממונה.
בינתיים, יש כמה מתי מעט, שיודעים להקשיב לרוח השפה, כמו כותבת שורות אלו. באיזשהו שלב בחייה הבינה, שאם תמשיך לחיות כפי שחייתה עד עתה, בעולם החומרני והמנוון, מוטב מותה מחייה. זה היה קול הנשמה שלה, שהתריע בתוכה, ואמר לה, שלא לשם כך נשלחה לעולם הזה. והיא הבינה שעליה לגלות את רוח השפה, להעביר להמונים את המשמעות האמיתית של השפה העברית, לעבור בעצמה לעולמות עליונים ולעזור משם לאחרים לעשות זאת, באמצעות השפה העברית. כי אין בעולם שפה שיש בה הכוח העצום שיש לשפה העברית. לא בכדי נכתבו כתבי הקודש בשפה העברית. ולא בכדי נכתבו השירים היפים ביותר בעולם בשפה העברית. שירת הים, שירת דבורה, תהלים, משלי, קהלת - כולם כתובים בשפה העברית, והם עומדים לדור ודור, ומצטטים אותם בכל השפות שבעולם. כי הם עברו את כל המחסומים של כל השפות. יש בהם כוח לעבור, לשבור ולשבר את כל המחסומים, גם מחסומים של מודעות.
אבל היום, בשירה העברית, מי מתייחס בכלל אל שירת הקודש? מי רואה במשוררים האלה את אבותיו הרוחניים? התנתקנו לגמרי מן המקורות של השפה, ואנו מנסים למצוא מקורות אחרים, רלוונטיים יותר, גשמיים יותר. אין אנו מבינים שככל שאנו עושים זאת יותר, אנו מנתקים במו ידינו את חבל הטבור אל עצם חיינו, אל עצם קיומנו בעולם הזה. רק כאשר נבין את הכוח האמיתי של השפה העברית, נוכל להתחיל לטפס ולעלות חזרה בסולם יעקב, אותו סולם שהוצב כדי שכולנו נוכל לטפס עליו, ולמצוא את הדרך אל שורש נשמתנו, אל תמצית קיומנו, אל סיבת קיומנו. ויפה שעה אחת קודם.
