מכתב
הרבנים המביע תמיכה במשה קצב, הצליח להוציא מכל המגיבים המקצועיים בציבור הדתי-לאומי תגובות הזדעזעות אוטומטיות וארגוני נשים אף האשימו את הרבנים בפגיעה בנשים. פתאום כל אלו התומכים בזכות הביטוי לאדם השונה ובחופש דעות לכל, ושנוטים לטעון למען מיעוטים מקופחים כמו נשים או הקהילה הגאה, מתגלים כמזדעזעים מהעובדה שזכות זו ניתנת הפתעה, הפתעה אף לאנשי רוח שלא מתחשבים בשיח הנכון חברתית ומעיזים להטיל דופי בבית המשפט. כלומר, ארגונים שאמורים לתת רוח גבית לזכותם של הרב שלמה אבינר והרב צבי טאו לחשוב אחרת מתנערים מהם ומתגלים כנטורי קרתא של הסדר החברתי השמרני ביותר בו זכות היסוד של הבעת דעה שונה אינה קיימת.
מבחינה זו, שוב מתגלה האמת כי הזכות לשונות חברתית ולהבעת עמדה לא מקובלת מאופשרת רק ליקירי מגזר מסוימים, והיא נשללת אוטומטית כשאנשים פחות פוטוגניים שאוחזים בעמדת פחות נוחות לעיכול לעולם החילוני, מתבטאים. שהרי לדבר נגד בתי הדין או בעד זכויות למסתננים לישראל או אפילו לקהילה ההומולסבית מותר, למרות שרוב המגזר הדתי מתקשה לשמוע דיבורים כאלו. אז המדברים נתפסים כנאורים וזוכים למחיאות כפיים מהציבור הרחב. אולם סתם להשמיע דעה מקורית כמו לתמוך בזכותו של הרב דוב ליאור לתת הסכמות לספרים ככל העולה על רוחו או סתם להטיל ספק ביושרה של בתי המשפט זה אסור כיוון שהאוזן החילונית שאנו רוקדים לפניה מה יפית לא מסוגלת לעכל עמדות כאלו.
חופש ביטוי אמיתי ופלורליזם תרבותי מהותם היא לתמוך בדעה החריגה והקשה לעיכול. במילים אחרות, התמיכה בחופש הדעה והביטוי אינה נמדדת כשהיא מתאימה לחברת הרוב במדינת ישראל, קרי המגזר החילוני, אלא כשהיא מאתגרת אותו ומוציאה אותו משלוותו.
אלא שבינינו איני מאמין שכל המזדעזעים מעמדתם של הרב אבינר ו
הרב טאו רוצים באמת להשליט בציבור הדתי חברה פלורליסטית ופתוחה בה יש מקום לעמדות חריגות ולא מקובלת. ההפך הוא הנכון לחברים אלו נוח היה לו היו יכולים לכפות את עמדתם המתונה על כולנו גם אם פירוש הדבר היה סתימת פיות סיטונית של קולות מקובלים פחות. כך הם יכלו להיראות יפה בעיני עצמם ובעיני החברה החילונית שהייתה מראיינת אותם תדיר וממלאת אותם בפרסים מבלי להתמודד עם שאלות מציקות וקטנוניות, כמו מה היא האמת או האם דרכם הרוחנית צודקת באופן בלעדי. מבחינה זו, אם המגזר החילוני היה תומך בעובדה שכדור הארץ שטוח והרב אבינר והרב טאו היו אומרים שהוא עגול גם אז רבנים מסוימים מתוכנו היו קמים ומתייצבים באופן אוטומטי עם זכות הציבור להיות טיפש.
חמור מכך, לדעתי כל מצקצקי הלשון היו מצביעים גם עם הרוב באתונה נגד הזקן הטרחן ההוא, שאפילו לא הסתדר עם אשתו וילדיו, סוקרטס שפגע בנוער והשחית את מידותיו ועוד גרם לאנשים לחשוב לבד בניגוד לעמדות המקובלות.
העניין הוא שחופש דעות אמיתי אינו בינוניות ואינו התייצבות חד-צדדית עם ארגוני אנשים, חופש אמיתי הוא היכולת להטיל ספק ולבדוק באופן ייסודי את העולם בו אנו חיים גם כשבכך אנו לא עלינו מערערים את שלוותם של הבורגנים השבעים שרוצים רק שלווה וחיים נוחים.
מבחינה זו אני מברך על עמדתם החריגה של הרב אבינר והרב טאו. שהרי ללא קשר לשאלה מה קרה במשפט קצב, סוף-סוף שומעים בארץ הזו עמדה שמעיזה ללחום קצת בקונצנזוס.
