בניגוד לכך, קשה לי לברך את נאמן על הצעתו בנוגע לכללי האתיקה שיחולו על השרים. צורמת במיוחד ההצעה להתיר לשרים להשתמש במשאבי המשרד הממשלתי לצרכים פוליטיים. אנחנו לא צריכים לממן פעילות פוליטית של שר, ובכלל לא משנה מאיזו מפלגה הוא. די והותר בכך שאנחנו נותנים כל שנה מאות מיליונים לשרים מיותרים, סגני שרים מיותרים עוד יותר, למפלגות ולרסיסי סיעות.

ייתכן שנאמן הלך בעקבות אמירת חז"ל הידועה, לפיה אין גוזרין גזירה על הציבור שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. לאמר: עדיף שהשרים יעשו את זה בצורה מאושרת מאשר בחדרי חדרים. אז יש לי רעיון אחר: לגלם את זה בשכרם. כמו כל עובד שעושה שימוש פרטי ברכושו של המעביד ומשלם על זה מס (ע"ע רכב צמוד וטלפון נייד), כך צריכים השרים לשלם מס על השימוש שהם עושים במשאבי משרדיהם לצרכיהם הפוליטיים האישיים.

הצעה חשובה אחרת של משרד המשפטים, שמאחוריה עומד השר עצמו, היא בוררות חובה בחלק מן התיקים בבתי משפט השלום. נכון שזו הצעה לחמש שנים בלבד, עם לא מעט סייגים, אבל היא צעד בכיוון הנכון. לא כל דבר צריך להגיע לבית המשפט, ואם הוא כבר מגיע - אין סיבה שיסתום את המערכת הפקוקה ממילא.

שתי הערות יש לי להצעה שפורסמה השבוע. האחת: אין מקום למגבלה לפיה רק עורך דין יוכל להיות בורר. חוק הבוררות מתיר למעשה לכל אדם לשמש בתפקיד זה, אם הצדדים בוחרים בו, ובמקרים רבים צריך איש מקצוע אחר ולא עורך דין. השנייה: למרות שכרגע מדובר בהצעה נסיונית, הייתי מחיל אותה כבר עכשיו על עוד ערכאות, כגון בתי הדין לעבודה ואולי אפילו בתי המשפט המחוזיים.

רק תזכורת לשר נאמן: אנחנו עדיין מחכים להקמת הגוף שיפקח על הפרקליטות או שלכל הפחות יבקר את פעולותיה. החיוניות של גוף כזה מתחדדת יותר ויותר עם כל יום שעובר. זה יכול להיות המהלך החשוב ביותר והמשמעותי ביותר שתעשה בכל הקדנציה שלך, וקשה להניח שמי שיבוא אחריך יהיה לו האומץ לעשות זאת במקומך.

הנה נושא שכדאי להתחיל ממנו: עסקות הטיעון. כמעט מדי יום אנחנו שומעים על עוד עסקה מגוחכת, השמה ללעג את החוק ואת עיקרון השוויון בפניו. בנקודה הזאת חייבת לבוא בדיקה חיצונית מקיפה: האם יש מדיניות כוללת? מי קובע אותה? מי מיישם אותה? מי יכול להחליט ועל מה? האם היעילות צריכה לגבור על הצדק? את כל זה צריך לבדוק ובהקדם.

הצעה לשלי יחימוביץ וחיים כץ, המוטרדים כל כך משכר הבכירים: תנו דוגמה אישית. ותרו על העלאות השכר האוטומטיות שלכם, על תקציבי הקשר עם הבוחר שמשמשים לכל דבר חוץ מאשר לקשר עם הבוחר, על הלשכות מחוץ לכנסת - שכולם ממומנים מהקופה הציבורית. רק אחרי זה, תדברו על מה שנעשה בכספו של המגזר הפרטי.

במסגרת השבוע המאוד-פעיל של משרד המשפטים, אישרה השבוע ועדת החוקה הצעת חוק לפיה ערעורים לבית המשפט העליון על הארכות מעצר יהיו ברשות ולא בזכות. כלומר: לא כל אחד יוכל לערער, אלא רק מי שיקבל את אישורו של בית המשפט.

יש הרבה היגיון בהצעה הזאת. כל הליך פלילי אחר שמתקיים בבית משפט השלום (שם נדונים המעצרים) כפוף לאותו סייג, הנובע מן העיקרון שיש מקום לערעור אחד על כל החלטה. אין סיבה להעמיס על בית המשפט העליון ערעורים על מעצרים, שממילא כמעט כולם נדחים. גם אם נכון שמדובר - כטענת הסנגוריה הציבורית - במספר קטן של מקרים, הם עדיין לא צריכים להגיע לעליון.

הבעיה שיש לי עם ההצעה הזאת נובעת מסיבה שעומדת בבסיסה: להקטין את העומס על העליון. כפי שהראיתי כאן לפני שבועיים, בית המשפט העליון הוא הערכאה הכי פחות עמוסה, ובפער משמעותי מיתר בתי המשפט. מוטב שזמנם ומרצם של משרד המשפטים והמחוקק יופנו להקלת העומס ביתר בתי המשפט, במקום לעשות עוד יותר קל לשופטים שמצד אחד יש להם הכי פחות תיקים, ומצד שני - הכי הרבה עוזרים משפטיים ומערכת תומכת.

הצעת החוק של ועדת נאמן בנוגע לשכר הבכירים בחברות הציבוריות היא הצעה ראויה ומאוזנת. בניגוד לפופוליסטים, שרצו להחזיר אותנו לימי הקומוניזם המאוד-לא-עליזים, יעקב נאמן בא עם חבילת צעדים שתקשה על הבכירים להמשיך ולקחת מיליונים בלי שום פיקוח. כעת הם יצטרכו לעבור את האסיפה הכללית ואת המשקיעים המוסדיים, בתקווה שהללו לא ישתפנו אלא יזכרו את מי הם מייצגים באמת.

במדינת שוק דמוקרטית, הממשלה לא יכולה להתערב בחקיקה בשכר במגזר הפרטי. זאת אומרת, היא יכולה אבל זה מאוד לא כדאי וקרוב לוודאי שלא יעבוד. חוץ מזה, מבחינה פיסקלית - אולי עדיף שהשכר יימשך בידי הבכירים, שמשלמים עליו מס של 50%, ולא יישאר בחברה, המשלמת רק 25% על רווחיה. גם את זה כדאי לזכור.

גם כאן חבל לראות שנאמן נכנע ללחצים. הצעת החוק שהוגשה השבוע קובעת, כי נציב תלונות הציבור על שופטים יוכל לפתוח בבדיקה יזומה בלי לקבל תלונה, אבל רק באישורם של שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון. המגבלה הזאת נוספה ברגע האחרון, לפי דרישתם של השופטים, שאיימו שלא ישתפו פעולה עם הנציב.

נניח בצד את החוצפה הגלומה בכך ששופטים בישראל רומזים שלא ימלאו את מצות המחוקק, ונדבר על הצד המעשי. שום מבקר ונציב תלונות בישראל אינם כפופים לאישור חיצוני כלשהו. להפך: עצמאותם המוחלטת היא אבן היסוד בעבודתם, ומסיבות ברורות. הרי לא ייתכן שהם יצטרכו לקבל אישור ממי שעשויים להיות נשואי ביקורתם.

אין שום סיבה שהשופטים ייצאו מכלל זה, אלא אם כן יש להם סיבה לחשוש מביקורת עצמאית ויזומה - ואז זו רק סיבה עוד יותר טובה לעשות בדיוק ביקורת כזאת. ניתן לקוות שהכנסת לא תיכנע ללחצי השופטים ושהסייג הזה לא יופיע בנוסח הסופי של החוק.