האיש שלא רצה את פרס ישראל

יש לשריף התחושה שבחיפה כבר עבר את שלב ה'שיפוצים' והוא מפשיל את השרוולים כדי לעבור לבנייה. "לחיפה תהיה מהעונה הבאה אופרה משלה, לצד התזמורת הסימפונית", הוא מבשר. "באופרה הישראלית החדשה, אין סיבה להיות מודאגים מכך. מטבע הדברים לא צריך להיות מונופול של אופרה אחת. האופרה בתל אביב אומנם עושה דברים נפלאים עם המנגנון הגדול שלה, אבל אנחנו נוכל לעשות בחיפה דברים נפלאים גם כן, לאחר שכבר העלינו אופרות חצי מבוימות כמו 'לה טרוויאטה. אפשר כך ואפשר לסובב סוסים וגמלים על במה מסתובבת כמו ב'נבוקו' מול המצדה".

במה יהיה הסיפתח?

"נתחיל ב'כרמן' מאת ביזה".

כמו כולם...

"ממש לא כמו כולם. אומנם התווים יהיו אותם התווים. כמו שאי-אפשר לחיות בתוך תוכנית של ארכיטקט, כן אי-אפשר להסתפק בתווים וחשוב מה שיוצקים בתוכם וכיצד. ואנחנו, התזמורת ואני כמנצח, נעשה זאת עם זמרת סופרן כמו קרן הדר שהיא בדרך כלל לא סולנית של אופרות, זמרת מעולה שזאת ההזדמנות שלה. כמקדמה לכך, כבר ביום העצמאות נבצע את 'הרמאי', אופרה של אפרים קישון ומנחם אבידום".

אז אפשר כבר להבריש את החליפות לקראת פתיחת בית האופרה שלכם?

"חכה, כרגיל אצלנו תמיד יקומו חכמים שיצעקו נגדנו. כשאיזה חיפאי שאל אותי את השאלה הקנטרנית – 'למה אופרה בחיפה?, נוסעים לתל אביב!', 'אם כך שיסגרו את האוניברסיטה בחיפה', השבתי לו והוא השתתק. זאת החוכמולוגיה הישראלית המוכרת. בתוך האינטיליגנציה האדירה של העם היושב בציון יש גם חלק לא מבוטל של חלמאיות".

ולא רק אופרה נוספות. אולי בניגוד למה שהובן ממנו בעבר, שריף איננו מגנה כעת את ריבוי התזמורות בארץ. להפך, שיהיה לנגנים כאן, בפרט העולים מחבר העמים, היכן לנגן. "המתוחכמים מביניהם עזבו את הארץ כמו נגנים צברים רבים", הוא מעיר. "היום תמצא למעלה ממאה נגנים ישראלים יוצאים מהכלל בברלין. אפשר להקים בקלות שם את התזמורת הישראלית-ברלינאית. תאר לעצמך שהכנר הראשון של הפילהרמונית של ברלין, גיא בראונשטיין, הוא משלנו, בעוד שבכינור הראשון של התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור אוחזת ג'ני הניגן מגרמניה. יש כאן איזו סימביוזה מרתקת בין ירושלים וברלין".

כשאתה שולח את תלמידיך להמשיך את לימודיהם בחו"ל, האם יש לך חשש שהם לא יחזרו ארצה?

"כן, אני אשם בזה, אני מודה. בעבר הייתי אומר באקדמיה לתלמידים ששאלו אותי מה יש להם לעשות בארץ, בצחוק ולא בצחוק, 'תסעו לברלין, מה אתם מחפשים פה, כשאין מקום'. חלקם לקחו את דבריי מילולית ולא חזרו. בכל הנוגע לדור הצעיר, יש שבר עצום בין מה שהיה בזמני לבין מה שקורה כיום, כשלחבר'ה אין רצון להקשיב למוזיקה קלאסית. מה עושים? – צריך לחשוב היטב-היטב כדי להגיע לנוסחה הנכונה כיצד להחזיר את הנוער אל המוזיקה, לאחר שבעולם אתה רואה יותר צעירים בקונצרטים".

בניגוד לרבים מעמיתיך במוזיקה הישראלית, התעקשת תמיד לשים את הדגש על הקריירה שלך בארץ.

"לצערי הרב, אם הייתי צריך לקבל כיום החלטה, לא בטוח שהייתי נשאר כאן. אני לא יכול בלי ישראל, אבל ישראל של היום שונה מזו שבה גדלתי. זאת ארץ של שכחה, של בורות ושל סגידה לתרבות הרייטינג. לקחנו מאמריקה לאו-דווקא את הדברים הטובים".

גם אם שריף כועס לפעמים, הוא איש אופטימי. לדבריו, יש תזוזה חיובית בהתייחסות ליצירה מוזיקלית המקורית. הוא מחמיא ל'חג המוזיקה הישראלית', שאותו מנהיג בתנופה המלחין והמנצח ד"ר מיכאל וולפה, בעבר תלמידו באקדמיה. ובאשר לתזמורות? – "משהו זז בכיוון היצירה המקורית. זהו תהליך. גם התיאטרון כאן התבסס בעבר על שקספיר, צ'כוב ומולייר והיום הצגות המקור פורחות בו. ובספרות – לא ייאמן כמה ספרים נכתבים בשפה שלא כל-כך מזמן נחשבה כמתה".

ובאשר למוזיקה?

"דברים צומחים מלמטה. באיזה מקום בעולם אתה מוצא שירה בציבור כמו בישראל? בעקבותיה תגבר ההאזנה למוזיקה שצריך להשקיע יותר מאמץ כדי לשמוע אותה; לא מוזיקת-מעליות, הנגישה מיד ולא מוזיקת-רקע.

"אגב, אני מתחלחל כשאני נכנס למסעדות בארץ. אני לא מסוגל להעביר שם מילה לזה שיושב איתי ליד השולחן מפני שכל הזמן יש מוזיקה חזקה ברקע. הם לא מפסיקים להכות בראש. מי צריך את שטיפת המוח הזאת? מי צריך את המסוממות הזאת? בהרבה מקומות בעולם לא קיים כדבר הזה!"

על הקדם-אירוויזיון שמעת?

"אתה מתכוון לזכייה של דנה אינטרנשיונל?"

יפה שכבוד הפרופסור בעניינים. מה דעתך על כך ש'דינג דונג' זה האור שנפיץ לגויים?

"דינג דונג, אמרת? הפרסומות המתוחכמות של רשת ב' מרגיזות אותי לפעמים באופן יוצא מהכלל עם ההליכה אל הקטעים הלא יפים של עמך. וכשמישהו נפרד מזולתו, מה הוא אומר? – יאללה ביי! אם בעבר היו אומרים חבל על הזמן, בבחינת אל תבזבז את זמנך, כיום, כשאני שואל מישהו איך היה הקונצרט, הוא אומר חבל על הזמן וכוונתו שונה לגמרי. אפילו המילון לעברית מדוברת של נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ השתנה תוך 30 שנה והפך לאלטע-זאכען".