"דרקון התופת" להכחדת הגזע האנושי

תוך כי השלמת בנייתה של פצצת המימן הסובייטית שהייתה מתוכננת להיות בעלת כוח הרס של 100 מגה-טון, הגיע סחרוב למסקנה, על-פי תחשיביו, כי "תשובת האימים המימנית" הזו, שמטרתה להשיג יתרון אסטרטגי במרוץ החימוש גרעיני במסגרת המלחמה הקרה בין המעצמות, אסור שתשמש נשק מבצעי בגלל עוצמתה הנוראה וכוח ההרס השטני הטמון בה החורג מגבולות יכולת ההבנה האנושית.

כדי להמחיש באורח ניתן לקליטת מוח האדם את ממדי עוצמתה המבהילה של פצצת המימן ראוי לעסוק במספר עובדות ומספרים. פצצת אטום דוגמת זו שפוצצה בשמי נגאסאקי (Fat boy) שהייתה בעלת כוח נפץ של כ-15 קילוטון ט.נ.ט. (קילוטון אחד שווה לאלף טונות ט.נ.ט), משמשת נפץ שרק ביכולתו להפעיל את תגובת ההיתוך הגרעיני בפצצת המימן. עוצמת הפיצוץ המימני, לעומת זאת, נמדדת במגה-טון. (מגה-טון אחד שווה למיליון טונות ט.נ.ט). ואם אנו עוסקים בפצצה בעלת פוטנציאל הרס של 100 מגה-טון פירוש הדבר שעוצמת כוח ההרס מגיעה לכדי 100 מיליון טונות ט.נ.ט.

שם הקוד של הפצצה המימנית שתכנן ובנה הצוות של סחרוב היה "איוואן", על שם הצאר הרוסי שנודע בכינויו "איוואן האיום", אך בעולם המערבי הוענק לה הכינוי "פצצת הצאר". (Tzar Bomba). ואכן הפצצה הייתה מפלצת טכנולוגית איומה בכל קנה מידה. משקלה של ה"בומבה", כפי שכינו אותה בחיבה המדענים שעסקו בבנייתה, היה 27 טונות, אורכה 8 מטרים וקוטרה 2 מטרים. ממדיה היו כה גדולים שמלכתחילה אי-אפשר היה להעמיסה גם על מטוס התובלה הגדול ביותר שעמד אז לרשות בריה"מ – טופולב 95 בעל מנועי טורבו-פרופ. כדי לפתור את הבעיה נאלצו מהנדסי התעופה של בריה"מ לבנות כמעט מחדש את מרחב נשיאת הפצצות במטוס הענק. הפעולה הראשונה שנדרשה: להסיר כליל את דלתות הנעילה של מפרץ השיגור של הפצצות ולהאריך את המיפתח. כאשר הושלמה המשימה הטכנולוגית-אווירית היה המטוס מוכן לצאת לאתר הניסויים. כדי ש"הבומבה" – שהופעלה על בסיס הטכנולוגיה של לחץ ברומטרי - לא תיפול מהר מדי צוידה הפצצה במצנח בלימה מיוחד שמשקלו כ-800 ק"ג.

כדי שהמוח האנושי יוכל לקלוט את מלוא כוח ההרס השטני שהיה טמון ב"פצצת הצאר" יש צורך לתרגם את שפת המספרים הגדולים לדוגמה מעשית. בתחשיב הסופי לגבי יכולותיה של הפצצה שהכינו מומחי הגרעין מצוותו של סחרוב, הם הגיעו למספרי ההדגמה הבאים: 50 מגה-טון שווים בעצמתם לפי עשר יותר מכל כמות חומרי הנפץ שהופעלו במלחמת העולם השנייה. לנתון מדהים זה היה צורך להוסיף עוד אלמנט קטלני אחד שלא בא לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה – הקרינה הרדיואקטיבית, הישירה והעקיפה. הישירה: זו הנובעת בעת הפיצוץ עצמו. העקיפה: זו העולה עם להבת הפיצוץ הענקית עד אל מרומי האטמוספירה ומשם גולשת, עם הרוח, לכל רוחות העולם, שוקעת ונספגת בצמחיה ובמקורות המים, מגיעה באמצעות שרשרת המזון אל גוף האדם וגורמת למותו בעינויים או למחלות סרטניות ולפגמים גנטיים חמורים העוברים בתורשה מדור לדור.

סחרוב שהכיר היטב את כל הנתונים המדהימים האלה עוד לפני הניסוי, התחיל ממש לפחד, שהמשך מרוץ החימוש הגרעיני והניסויים המימניים שיבוצעו במסגרתו, יגרמו לכך שהסכנה להכחדתו של הגזע האנושי תהיה ברורה וממשית. כצעד ראשון, לפני הניסוי ועל-פי אחריותו המקצועית, הורה להקטין את עצמת הפצצה מהמאה המתוכננים ל-50 מגה-טון. אבל בכך לא היה די. ככל שחשב יותר על שדי התופת העלולים להשתחרר עם הפיצוץ, הפך הפחד מן המעשה הצפוי להיות כמעט בלתי נשלט.

האדם היחיד באותם ימים שבידיו הייתה נתונה הסמכות לקבוע את גורלו של הניסוי, ואולי גם את עתיד האנושות, היה המזכיר הראשון של המפלגה הסובייטית דאז, ניקיטה כרושצ'וב. סחרוב רצה לדבר עם כרושצ'וב כדי להסביר לו בפני איזו צרה צרורה ניצב העולם, אך במסגרת העולם הדיקטטורי שבו חי הוא חשש משני דברים ולא ידע מפני מה הוא צריך לחשוש יותר: מביצוע הניסוי או מעימות עם כרושצ'וב. בסופה של התלבטות מייסרת החליט סחרוב, כמעט ברגע האחרון, לעשות מעשה. הוא טילפן לכרושצ'וב יום אחד לפני הניסוי של "הבומבה".

את השיחה הקצרה התחיל סחרוב בתיאור הסכנות החמורות הכרוכות בניסוי ובתוצאותיו. "אני חושש מאד." הסביר סחרוב בקול שקט ולא מתלהם. "לדעתי הניסוי חסר טעם ומיותר. הפצצה עובדת. את זה אני יודע. אם נבצע את הניסוי הנשורת הרדיואקטיבית כתוצאה מן הפיצוץ האווירי תגרום למוות חסר טעם ומיותר של מאות אלפי אזרחים".

כרושצ'וב ניסה להרגיע את סחרוב. "אני מבטיח לך" אמר לסחרוב "שאבדוק בכובד ראש מה ניתן לעשות כדי לדחות את הניסוי".

סחרוב לקח את הדברים ברצינות, כמעט כהבטחה מחייבת מצידו של כרושצ'וב. מן הטעם הזה היה מאד מופתע להיווכח, כבר למחרת היום, כי הניסוי בוצע כמתוכנן באתר הניסויים באזור האי "נובייה זמלייה" ב-30 באוקטובר 1961. זה היה בדיוק המועד בו התקיים הקונגרס השנתי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וכרושצ'וב בחר בו כדי שיוכל להציג את ההישג של בריה"מ, ושלו כמובן, בפני כל העולם. אך למועד הנבחר היו גם משמעויות פוליטיות בינלאומיות רחבות בהרבה. באותה עת הגיע לשיאו הקונפליקט הבינמעצמתי: בברלין הוקמו הקטעים הראשונים של החומה; צרפת הפכה להיות המעצמה האירופית השנייה, אחרי בריטניה, שנכנסה למועדון הגרעיני; ומה שלא היה ידוע במערב: בריה"מ תיכננה באותה עת להציב טילים בליסטיים ביניבשתיים בקובה, ממש על פתח דלתה של ארה"ב, ולגרום לכך ששתי מעצמות העל של אותם ימים נקלעו אל סף מלחמה גרעינית.


סחרוב פרץ בבכי מר.


הנתונים שהיו קשורים בניסוי ובתוצאותיו היו מחרידים הרבה יותר מכפי שצפה סחרוב. אל הטופולב-95 שנשא את המטען המימני התלווה מטוס תובלה קטן יותר, טופולב 16, שנועד לצלם את השיגור ואת הפיצוץ. עוד לפני היציאה לדרך נצבעו שני המטוסים בצבע לבן מיוחד שייעודו היה לצמצם עד למינימום את נזקי החום הנורא וההבזק שייווצרו בעת הפיצוץ. בגובה שיוט של 10,500 מטרים היה הטייס אמור לשחרר את ה"בומבה" עם המצנח ושני המטוסים היו אמורים להתרחק במהירות כדי שיוכלו להגיע, ברגע הפיצוץ, למרחק של לפחות 45 ק"מ מהמוקד. לצוותי המטוסים היה ברור מראש כי אם המצנח ייקרע בעת פתיחתו או שפתיחתו תשתבש מסיבה כלשהי, הם יהיו בבחינת "טייסים מתאבדים".

ה"בומבה" התפוצצה בשעה 11:32 לפני הצהריים, בגובה 4000 מ' מעל פני הים, מצפון לחוג הארקטי מעל האי. כדור האש שטיפס אל השחקים בעקבות הפיצוץ הגיע עד לגובה של 60 ק"מ, יותר מהמרחק שבין תל אביב לקיסריה לדוגמה. קוטר הפיצוץ היה בסביבות 30-40 ק"מ, יותר מאשר המרחק שבין תל אביב לנתניה. מזלם של טייסי הטופולבים היה שהם התרחקו ממוקד הפיצוץ בצלילה מהירה ולכן חרגו מטווח הפגיעה המיידית. הפיצוץ נראה בבירור עד לטווח של 1000 ק"מ מן המוקד; חום האימים של הפיצוץ הגיע לדרגה כזו שהיה מסוגל לגרום כוויות בדרגה שלישית לכל נפגע עד טווח של 100 ק"מ; הרעשים הסיסמיים שגרם הפיצוץ נרשמו בכל תחנות המעקב בעולם והגיעו לדרגה של 5.25 בסולם רעידות האדמה של ריכטר.

אחד הצלמים במטוס הליווי סיפר לימים: "ברגע הפיצוץ יצא המטוס שלנו מבין שתי שכבות גדולות של עננים. במרווח הפתוח ראינו תפוז ענק של אש לוהטת מטפס במעלה הרקיע מעלה מעלה. התחושה שלנו הייתה שהאש הזו מתכוונת לבלוע את כל כדור הארץ. המראה הנורא היה בלתי מציאותי ועל-טבעי".

צופה אחר, במיקום מרוחק יותר, סיפר: "בתחילה ראיתי אור בוהק עד לדרגת לובן מסנוור, אילם וללא קול. רק כעבור דקות מספר נשמעה שאגת רעם כבדה, בלתי אנושית, מעין שאגה של דרקון תופת רצחני, כאילו כדור הארץ שנהרג זועק את זעקת סוף חייו".
במרחק של מאות קילומטרים מנקודת הפיצוץ נהרסו בתי עץ ובתי אבן איבדו את גגות הרעפים שלהם, את הדלתות והחלונות; כל תשדורות הרדיו נאלמו למשך יותר משעה. הרעם של הפיצוץ נע סביב כדור הארץ כולו שלוש פעמים.

צוות צבאי סובייטי בראשות הגנרל ניקולאי פבלוב בחן את ביצועי הפצצה בתחנה מעקב שמוקמה במרחק של 1000 ק"מ מנקודת הפיצוץ. האפקטים – החזותיים והסיסמיים - היו מרשימים ביותר. אך התופעה המרעישה ביותר הובחנה זמן מה לאחר הפיצוץ, כאשר אתר הפיצוץ צולם מן האוויר. "כל ההרים באתר הפיצוץ פשוט נמחקו והקרקע יושרה כאלו דאג מישהו להכשיר על האי משטח החלקה" סיפר אחד מחברי צוות הצילום. "כל מה שהיה בטווח של 25 ק"מ ממרכז הפיצוץ נעלם מעל פני האדמה כאילו התאדה".

שאלה אחת בקשר ל"בומבה" שנותרה ללא מענה וודאי הייתה: האם בסופו של דבר הייתה הפצצה בעלת עוצמה של 57 מגה-טון, כפי שהעריכו האמריקנים אחרי הפיצוץ, או רק 50 מגה-טון? שנים רבות תהו החוקרים בעולם מה, באמת, הייתה האמת. רק בתחילת שנות השבעים ניתנה תשובה מוסמכת אך לא ודאית במאה אחוזים, לתהייה זו. עם פרסום זיכרונותיו של כרושצ'וב ב-1974 כתב המנהיג הסובייט המודח: "המדענים שלנו קבעו מראש את עצמתה של הפצצה ל-50 מגה-טון. הניסוי הצליח, אך העוצמה הגיעה ל-57 מגה-טון".

תוצאות הניסוי והצילומים מן השטח הובאו לידיעתו של סחרוב והוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. מה שראה היה חמור בהרבה ממה שהעריך שיהיה. "לאחר הניסוי הזה שדבר לא נעשה כדי לבטלו, למרות אזהרותיי והפצרותיי" סיפר לימים סחרוב, "הרגשתי שאני אדם אחר. התנתקתי מסביבתי. הבנתי שאין טעם בוויכוחים בתוך הבית וכי עכשיו הגיע שעתי לעשות מעשה".

המעשה של סחרוב היה, לכאורה, פשוט, אבל בנתוני השלטון הדיקטטורי בבריה"מ היה מעשה אמיץ, כמעט על גבול ההשמדה העצמית. סחרוב נטש את עבודת המחקר שלו והחל לתור את העולם ולהביע בגלוי ובאומץ לב את דעותיו נגד הניסויים הגרעיניים, שלא לדבר על הניסויים המימניים, והפך למתנגד הבולט והתקיף ביותר של המשטר הסובייטי.

"אי-אפשר" נהג לומר "לשבת בו-זמנית עם ישבן אחד על שני כסאות. גם להיות מדען גרעין מוביל במרוץ ההתחמשות הבינמעצמתי וגם להלחם למען החופש האנושי והאמת. אני את הבחירה שלי עשיתי כדי למנוע סכנה קיומית לציוויליזציה האנושית. נגד מלחמה גרעינית ונגד הדיקטטורה הקומוניסטית".

אף כי היה כמעט בודד במאבקו נגד האימפריה הקומוניסטית יש המעריכים כי מעשיו ודעותיו היוו את ההשראה להיווצרותה של תנועת המונים שהובילה, בסופו של דבר, להתפרקותה של מעצמת העל הסובייטית. לימים כתב עליו הסופר הנודע אלכסנדר סולז'ניצין: "בימים האפלים, המרים, ההם, של המלחמה הקרה בין המעצמות, על-רקע השחיתות העמוקה של המשטר הקומוניסטי, אנדריי סחרוב היה ממש נס. הפיזיקאי הצנוע הזה הצליח להטמיע בתודעת אזרחי בריה"מ את האידיאלים הדמוקרטיים הנעלים ביותר. האתגר שהציב בפני העריצות הקומוניסטית, אמונתו באדם ובכוח ההיגיון המנחה אותו – הפכו אותו לגיבור בעיני כל אדם בעולם".

סחרוב לא היה פילוסוף ואיש הגות הרוח אך במעשיו ובדעותיו המקוריות מאז הניסוי של "פצצת הצאר" גילם את הערכים הנעלים ביותר של האנושות. שני נושאים עיקריים היו עמודי התווך במשנתו של סחרוב. האחד: הפילוג בינלאומים, השנאה והמלחמות – מאיימים על סיכויי הקיום של המין האנושי ולא רק על הצדדים המעורבים בקונפליקטים אלימים; רק שיתוף פעולה בין עמים ומדינות תוך הצבת דגש על ערכים כמו סוציאליזם ועבודה, כשאליהם נלווית מערכה לביטול הלחצים המוסווים של בעלי אינטרסים שולטים – יוכלו להציל את האנושות מפני השמדתה העצמית. השני: תנאי הכרחי לקיומה של החברה האנושית הוא החופש להשיג מידע ולהפיץ אותו, החופש לנהל ויכוח, ללא מורא, על כל נושא, בכל מקום; וזאת תוך השתחררות מכל לחץ של בעלי שררה ודעות קדומות, והימנעות מללכת שבי אחרי הדמגוגיה של שליטים צבועים.

לאחר שבחנו המדענים את התוצאות המחרידות של הפיצוץ המימני הם הגיעו למסקנה כי המיתקן הגרעיני הזה אינו יכולה לשמש נשק טקטי או אסטרטגי משום שהוא בעצם הרבה יותר מזה. ניתן להגדירו כ"מיתקן השמדה של ערים ועמים". לכל הנוגעים בדבר – בבריה"מ כמו גם בארה"ב – היה ברור כי "שימוש בפצצה כזו יכול למחוק מעל פני האדמה כל עיר אירופית גדולה, כולל הפרברים וערי לוויין שלה. שימוש בפצצה בעוצמה כזו באירופה, למשל, משמעותו עלולה להיות השמדה של עם שלם או "במקרה הטוב" חלק ניכר ממנו. זה ועוד: הנשורת הגרעינית של פצצה מן הסוג הזה, אם - למשל - תוטל בלב בריטניה, יכולה להמית מיליונים בפיצוץ הישיר ומאות אלפים נוספים שייחשפו לקרינה הרדיואקטיבית בכל המדינות כמעט עד גבול רוסיה".

מזלה הטוב של האנושות היה שמנהיגי המעצמות באותם ימים עשו מעשה ובלמו את המשך הניסויים והפיתוח של הנשק המימני. קשה - ואולי אף מפחיד - להעלות על הדעת מה היה גורלם הנורא של עשרות מיליוני יפנים אילו תחנות הכוח הגרעיניות להפקת חשמל ב"ארץ השמש העולה", היו מופעלות על בסיס של טכנולוגיה מימנית, והיו מתבקעות בעת רעידת האדמה בעוצמה שניחתה על יפן בכוחו הבלתי נשלט של הטבע.

סוף דבר: התוצאה של המראות המחרידים שנחשפו בעת ניסוי "הבומבה" הייתה חד-משמעית. אחרי שחמש מעצמות כבר נכללו במועדון של הנשק המימני – ארה"ב, בריה"מ, בריטניה, צרפת ומאוחר יותר סין – בלמה האנושות כמעט לחלוטין את המשך המסע בנתיב האימים של דרקון התופת המסוגל להשמיד כל חי. היה חריג אחד: בכירי מדעני הגרעין בעולם לא יכלו לגבור על ייצרם ולא נטשו לחלוטין את המשעול המימני. אך הפעם הם המשיכו בפיתוח נשק השמדה המוני לכיוון מזיק הרבה פחות – פצצת הניוטרון, שגם היא, כמו פצצת המימן, מבוססת על הליך של היתוך ולא ביקוע. וגם את הפצצה הזו הגה ופיתח מדען יהודי-אמריקני – סם (שמואל) כהן.

אבל זו כבר אופרה אחרת לחלוטין.