ריבאל אסד, נעים להכיר

לחשש מפני תסיסה והתפרקות מבפנים יש על מה לסמוך. הראשונים הצפויים להרים ראש הם בני המיעוט הכורדי המדוכא בצפון סוריה. שוחחתי על כך השבוע עם פעיל סורי גולה ממוצא כורדי. הפעיל, ס', יושב לבטח בהולנד. הוא בסוף מערב, אך לִבו במזרח, בעיר הולדתו קמישלי שבצפון סוריה. ס', שהתראיין בעבר ל'מקור ראשון', קיבל בצעירותו מקלט מדיני בהולנד. משפחתו הבריחה אותו מסוריה לאחר שאנשי המוחבראת זימנו אותו לראיון. בשיחות עִמו למדתי על החיים בסוריה יותר מכל מה ששמעתי בהרצאות מלומדות. למשל, כאשר סיפר לי בחורף שעבר שבדעתו לייצא מאירופה לסוריה נעליים מיד שנייה ולמכור אותם במחירי רצפה. כשתהיתי על הרעיון המוזר הסביר לי שנעליים בסוריה הן מוצר יקר מאוד, לא פעם מעבר להשגתו של האזרח הסורי הפשוט, שהולך בכפכפי פלסטיק או לעתים אף יחף באמצע החורף. כך למדתי במשפט אחד על כלכלת סוריה יותר מכל מה שידעתי עד אז.

בשבועות האחרונים, מאז פרוץ גל המהפכות במזרח התיכון, אנחנו משוחחים הרבה בטלפון. שאלתי אותו על ריבאל אסאד. "אני לא מת עליו", אמר ס', שבמסגרת פעילותו עבד עבור ריבאל תקופה קצרה בתחנת טלוויזיה לוויינית שהוא מפעיל באירופה במימונו של אביו. "הוא הבן של ריפעת, נולד עם כפית של כסף בפה". ס' הוא בן גילו של ריבאל. בניגוד לאסד הצעיר, שמדבר על תהליך מתון, רוחו כבר קצרה לקראת היום שבו הכורדים הנאנקים תחת שלטונו של אסד יזכו סוף סוף להרים את ראשם.

בשבת שעברה, 12 במארס, חל יום השנה לאינתיפאדה הכורדית בסוריה. בחורף 2004, בהשראת הפלישה האמריקנית לעירק ונפילתו של הדיקטטור סדאם חוסיין, התקוממו הכורדים בצפון סוריה. בעיר קמישלי שבה נולד ס' הופל פסלו של חאפז אל-אסד. האירוע הספיק לכוחות הביטחון כדי לפשוט על הערים הכורדיות ולטבוח באוכלוסיה המקומית. מאות נהרגו ונפצעו. העולם אז עמד מנגד, אומר ס'. האמריקנים שהיו זקוקים לשיתוף הפעולה של אסד במניעת הסתננות פעילי אל-קאעידה לעירק שתקו. באירופה שתקו גם כן. בישראל איש לא שמע על מרד הכורדים. האינתיפאדה הכורדית גוועה באִבה. "ההתקוממות של 2004" אומר ס', "הקדימה בכמעט עשור את גל המהפכות במזרח התיכון. זו הייתה הקריאה הראשונה לחופש ודמוקרטיה אך היא לא זכתה למענה המיוחל".

ס' מייחל ליום שבו משטרו של אסד יעבור מן העולם, אבל מציע לקחת נשימה ארוכה: "נכון שבכל יום אנחנו שומעים שדברים מתרחשים בדמשק, אבל צריך להיות זהירים מאוד עם כל הדיווחים משם. חלק מהם נובעים מיוזמות מפוברקות של המוחבראת הסורי שבאמצעות האינטרנט והפייסבוק מנסה להציף לפני השטח פעילים וללכוד אותם". להמחשת דבריו, שלח לי ס' בדוא"ל שורה של כתובות גרפיטי בגנות המשטר מרחובות דמשק.

"כרגע בדמשק", אומר ס', "כל צד חושש מן השני ומנסה ללמוד אותו ואת גבולות הכוח שלו. האופוזיציה חוששת מן המשטר ומכוחות הביטחון, אך גם המשטר חושש מהאופוזיציה, מפעילי זכויות האדם ובעיקר מיכולת ההתארגנות. זה מוביל לכל מיני מצבים אבסורדיים, כשכל צד מנסה לאמוד את תגובותיו של הצד הנגדי.

"למשל", הוא ממשיך, "בסוף השבוע שעבר פשטה בדמשק שמועה שהגברת הראשונה של דמשק, אסמה אל-אסד, תחלק במתנה 5,000 פיאסטר (כמאה דולר) לכל אישה שתגיע למקום מסוים. אלפי נשים נאספו בזמן ובמקום הנקוב בציפייה לקבל את המתנה ישירות מידה של הגברת הראשונה. בממשלה נלחצו מן ההתאספות ההמונית ואחד השרים נשלח לכיכר לפזר את ההתקהלות. 'הגברת אסמה לא תגיע ואין שום כסף ושום חלוקה', צרח השר בגרון ניחר".

לא הבנתי, אמרתי ל-ס'. מישהו ניסה להתבדח על חשבון אסמה אל-אסד, שבשבוע שעבר כיכבה בכתבה נוצצת בירחון 'ווג'?

"לא", השיב ס'. "האמת היא שלא ברור מי עומד מאחורי השמועה, האם זו המשטרה החשאית שמנסה ללמוד את פוטנציאל ההתקהלות של האופוזיציה או שהפעילים מנסים לבדוק את גבולות הכוח שיפעיל המשטר. אולי בגלל זה דאגו שיגיעו רק נשים, שלא תפרוץ אלימות בלתי מתוכננת".

ומה אתה חושב, תהיתי. "לא יודע", אמר. "הכול יכול להיות".

מה שס' כן יודע הוא שיש כעת סדרה של תאריכי יעד בסוריה, שכל אחד מהם לדבריו יכול להיות טריגר להתפרצות. הראשון בסדרה הוא 12 במארס, יום האינתיפאדה הכורדית. "בכל שנה מאז ההתקוממות ב-2004", אומר ס', "יש ב-12 במארס הפגנות גדולות בערים הכורדיות נגד בשאר. בכל שנה הורגים כוחות הביטחון הסוריים שלושה אנשים לפחות. אם יש להם שכל בדמשק, השנה הם יימנעו מן ההרג שיכול להצית התקוממות מחודשת".

"התאריך הבא", אומר ס', "מגיע שלושה ימים אחר כך. לפני שבועיים הוכרז בפייסבוק ה-15 במארס כיום זעם על-ידי כלל ארגוני האופוזיציה הסוריים. איננו יודעים מה תהיה ההיענות", הוא מדווח. "בדמשק ומחוצה לה יודעים שהמשטר הכפיל ושילש את מספר סוכני החרש הפועלים בכל פינה. יש תסיסה גוברת, אולם מחסום הפחד לא נפל עדיין".

התאריך הבא מגיע שבוע אחר כך. ב-20–21 במארס חל חג הנוברוז, שבו חוגגים הכורדים והאירנים את ראש השנה. על-פי המסורת, בנוברוז עולים הכורדים להרים ומדליקים מדורות מעל הפסגות הגבוהות. החגיגות יהיו בכל מקום, גם בערים הגדולות. "בכל שנה המשטר חושד שהעלייה להרים היא התארגנות לקראת מרי כורדי חדש", מספר ס', "ובכל שנה הורג המשטר אנשים בחג או אוסר אותם. בשנה שעברה נהרגו שלושה אנשים בעיר ראקה ושלושה בקמישלי. השנה מאורגנות קבוצות האופוזיציה הסורית באירופה להגיב בעוצמה לכל מקרה של הרג".

ס' אומר שבמערב לא משכילים להבין עד כמה חיי היום יום בסוריה מרים וקשים. "דמשק", הוא אומר, "היא גן עדן לעומת שאר סוריה. הכורדים", הוא מוסיף, "ניצבים בתחתית. חיים ללא תקווה וללא עתיד. מאז ההתקוממות ב-2004 מצבם רק הולך ומחמיר. מעצרים וסתימת פיות הם עבורם לחם חוק. החיים בערים הכורדיות הולכים וגוועים. הכלכלה מתה מזמן. חוקים חדשים שחוקקו השלטונות בדמשק מונעים מכירת בתים וחנויות מכיוון שהכורדים אינם רשומים במרשם האוכלוסין. כחלק ממדיניות ממשלתית מכוונת הם אינם יכולים לרשום את הרכוש על שמם. אם לא די בכך שאנו נטולי זהות ונטולי דרכון, הבצורת הקשה בשנים האחרונות ייבשה את האזורים החקלאיים הכורדיים. בשנים האחרונות עזבו את כפריהם כ-800 אלף איש, יותר ממחצית האוכלוסיה הכורדית. האנשים האלה חיים היום במחנות בלתי חוקיים בשולי חלבּ ודמשק בתנאים לא תנאים, עובדים בעבודות מזדמנות בשכר עבדים, ללא תקווה וללא עתיד. זוהי מדיניות מסוכנת אך מכוונת של הממשלה בדמשק, שנועדה לדכא את הכורדים עד עפר, לגרום לכך שהדור הבא שגדל במחנות לא יֵדע את השפה ולא יכיר את המנהגים הכורדיים ויתפזר ברחבי סוריה. כך, כל מה שהאנשים האלו יכולים לחשוב עליו הוא הארוחה הבאה. בנוסף", אומר ס', "למוחבראת יש עיניים והוא צופה ורואה הכול, כל הזמן".

איך אתה יודע, התעניינתי.

"שלחתי אנשים לצלם במחנות", משיב ס', "והם נעצרו מיד. אבל יש לי תמונות ממקור אחר, מארגון הומניטרי שאסף בגדים למען הילדים במחנות. הייתה גם תערוכה בעקבות המבצע. זה הפך לאירוע מביך, כי המבקרים בתערוכה היו בטוחים שמדובר בתמונות של פליטים מפלשתין או מעירק".

ס' חש ששעת השין בדמשק מתקרבת. למוד ניסיון, הוא עדיין סקפטי. זה יגיע, הוא אומר. החשש הגדול שלו הוא שברגע האמת המערב יתמוך בבשאר. זו, הוא אומר, תהיה הטרגדיה הנוראה ביותר.