הנושא בה"א הידיעה אשר לא הוזכר עד כה במאזן הרווח וההפסד הזה הוא כמובן אירן. העיתונאים ואולי גם הציבור שבעו מההצהרות של נתניהו, אבל מבחינת ראש הממשלה, כמו גם אצל יתר הביטחוניסטים, מניעת התחמשותה בגרעין הייתה ונותרה המטרה המרכזית אשר כמעט הכול מוכפף למענה. לא רק בהצהרות פומביות אלא גם בפגישות אישיות, נתניהו לא מפסיק לדבר על הסכנה האירנית. "הבעיות שלנו הן אירן, אירן ואירן", הוא נוהג לומר.

אי-אפשר לומר מה עושה ישראל בנדון, ואולם הכול רואים ומבינים שתקלות ומכשולים לא מקריים מרחיקים את האירנים מהיעד. גם הסנקציות, שאמנם לא מספקות את ישראל, תורמות משהו. הסנקציות נולדו בין היתר בגלל הלחץ של ישראל. קודמיו של נתניהו לא נקפו אצבע בעניין הזה.

הסיכום היבש של תפקוד נתניהו הוא אפוא לא רע. למרות זאת נותרת תחושה כללית לא טובה, וקשה לשים את האצבע על מקורה. אולי זו העובדה שהשקט הביטחוני היחסי מפנה את תשומת הלב לבעיות היום-יום. אולי אלה פניות הפרסה של נתניהו שלא מאפשרות להבין לאן הוא חותר. אולי זה הכישרון הרטורי שלו שתמיד מצייר את המציאות באופן רהוט יותר מכפי שהיא באמת. אין ספק שהתקשורת העוינת אותו תורמת לחמצמצות. גם נתניהו, שהוא אומנם אשף תקשורתי, שוגה מצִדו בהתנהלות מולה. העיתונאים המסקרים את נתניהו לא באמת שותפים למהלכיו. בשונה משרון, אולמרט ופרס למשל, שידעו לטפח עיתונאים מקורבים, נתניהו וסביבתו מתבנקרים ולא מאפשרים הצצה אמִתית לעולמם. המצב הזה מעורר אצל העיתונאים את התחושה שלראש הממשלה יש מה להסתיר, והם בתורם מעבירים אותה לציבור.

אך מעבר לעניין התקשורתי, נתניהו לא מצליח, ואולי לא רוצה, לשים על סדר היום נושא אג'נדה מובהק שיזוהה איתו. שרון הלך על ההינתקות. אובמה נלחם על ביטוח הבריאות. מה הנושא של נתניהו? אולי מחירי הדירות המאמירים – הכישלון החמור ביותר של נתניהו. אולי המלחמה בפשיעה. אולי פיתוח הפריפריה – נושאים ובעיות לא חסרים. מה שחסרה היא מנהיגות שתציב את אחד הנושאים כמטרת-על, תגבש סביבה את הקואליציה ותיתן לעצמה דלק למחצית השנייה של הקדנציה.

סימני עייפות כבר ניכרים בין שותפי המחנה. על מאבקי ליברמן-נתניהו אין צורך להרחיב. אלי ישי נפגע מנתניהו באירועי הכרמל (שבהם אגב תפקוד נתניהו זכה לשבחים). אריאל אטיאס כעוס עליו בשל מחירי הדירות. אצל החרדים האשכנזים מתחילים לחשוב שקדימה עדיפה כי אצל לבני יקבלו את אותה תמורה ללא ביקורת ציבורית. רק אהוד ברק ודניאל הרשקוביץ שמחים בחלקם כמימים ימימה. לו אני בין יועצי נתניהו, הייתי שולח אותו לחופשה של ניקוי ראש. שבוע של שקט אמִתי יאפשר לו לגבש תוכן ויעדים למחצית השנייה של הקדנציה.

בכלל, בכל מה שקשור לעתיד הכלכלי, לנתניהו יש חזון. כחלק מהחזון הזה הוא קידם את שילוב החרדים בשוק העבודה ואת תוכנית המורשת שנובעת מאמונתו היהודית-ציונית העמוקה. נתניהו משוכנע שישראל יכולה להיות בין הכלכלות המובילות בעולם, ושלמרות קוטנה הראש היהודי בהחלט יכול להפוך אותה להונג-קונג של המזרח התיכון. בהיבטים האלה נתניהו עושה חיל, משום שיש לו השקפת עולם והוא יודע מה הוא רוצה - דבר שלא ניתן לומר על התנהלותו המדינית, במיוחד בעניין הפלשתיני. אחרי שנתיים בשלטון נראה שלנתניהו אין מושג אם לפנות ימינה או שמאלה. בתחילה עוד אפשר היה לומר שהוא מנסה לרצות את מפלגת העבודה. נו, מילא. אבל מאז שיצא ברק ל'עצמאות', מדוע נתניהו לא עושה סדר ומכתיב מדיניות ברורה?

יום אחד הוא מכריז על 'יוזמה מדינית' ועל 'בר-אילן 2'. למחרת מתברר שאלו נגוזו בעשן ואותו נתניהו בכלל תוקף את אבו-מאזן וטוען שאינו רוצה בשלום. כל זה קורה בזמן ששני השרים הבכירים שלו, ליברמן וברק, מנהלים כל אחד מדיניות משל עצמו. אי-אפשר להבין לאן הממשלה חותרת בעניין הפלשתיני, ומה שבכלל בלתי נתפס הוא הזניחה המוחלטת של המורשת שנתניהו טיפח שנים כה רבות. את כל חייו הבוגרים הוא הקדיש למאבק בהקמת מדינה פלשתינית. הוא הציג משנה סדורה בעברית ובאנגלית נגד הרעיון הזה. ברגע האמת, כשניתנה בידיו ההזדמנות, החליף ראש הממשלה את עורו וגייס את עצמו להקמתה.

פיצול האישיות הזה לא מתיישב עם השכל הישר, וגורם לנתניהו ולישראל לשלם מחיר מדיני. בתחילת הדרך נתניהו חשש מאובמה ולא העז לומר לו שאין פרטנר פלשתיני. הוא בחר להשתתף בהצגות השלום והעלה את עצמו על קוראלס המדינה הפלשתינית. עבירה גוררת עבירה, אומרים חכמים, ומי שהסכים למדינה התחייב ל'הסכם תוך שנה' ואחר כך להקפאת התנחלויות ראשונה, וגם שנייה, ולחניקת ירושלים – ולמרות שאכל את כל הדגים המסריחים, העולם עדיין לא האמין לו והאשים אותו בהעדר המשא-ומתן.

נתניהו עצמו יצר את הציפיות הבלתי אפשריות באוזני אובמה, מרקל, סרקוזי, מובארכ וגם שמעון פרס. כשאלה נכזבו, הופנתה אליו האצבע המאשימה. את ליברמן, לשם השוואה, איש אינו מאשים. הוא הרי אמר מלכתחילה שהסכם בלתי אפשרי. אם יש דבר מה דרמטי בהקשר הפלשתיני שנתניהו כן אִפשר, זהו חוק משאל העם. החוק מבטיח שממשלות לא יוכלו עוד לאשר הסכמים על חודו של מיצובישי, אלא ייאלצו לקבל את אישור העם למהלכים מדיניים משמעותיים. בנוסף, העברת ההכרעה לעם מקטינה את השפעתה של התקשורת אשר עמדותיה האוטומטיות מוכרות.

הפלונטר בעניין הפלשתיני לא מנע את התחזקות מעמדה של ישראל בעולם כולו. ראשית, הקשרים עם אמריקה. חרף הקרירות האישית בין אובמה לנתניהו, היחסים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב פורחים כפי שלא היו מעולם. שיתופי פעולה סודיים וחובקי עולם מתקיימים בין שתי המדינות, ולא קשה לנחש נגד מי ומה. גם עם שירותי ביון נוספים, בעיקר באירופה, הקשרים מתהדקים. באירופה מבינים מנין נשקפת סכנת הטרור ואי היציבות, ומי כבר למדו על בשרם, במלוא מובן המילה, כיצד להתמודד איתה.

לאיכויות הביטחוניות שמספקת ישראל מצטרפות הקִדמה הטכנולוגית וההצלחה הכלכלית, שתחת כהונת הממשלה הנוכחית מונפו לחיזוק הקשרים המדיניים. בניגוד לברק ולאולמרט ששמו את כל הביצים בסל האמריקני, נתניהו וליברמן משקיעים מאמץ בטיפוח קשרים עם מדינות נוספות. זה כמובן לא אומר שהעולם עבר לצִדנו, אלא רק שבקרב הממשלות והמנהיגים נתניהו, שקסם אישי כידוע לא חסר לו, יודע לטפח קשרים. מי יודע, ביום פקודה אולי נרוויח משהו בתמורה.

בדיעבד, נכון עשו אנשי נתניהו שהחלו את חגיגות השנתיים לממשלתו לפני חודש. טוב, בעצם לא בדיוק חגיגות אלא חלוקת קלסר דק ומהודר שכותרתו "סיכום שנתיים לממשלה – הישגים" תוך כדי ביקור נתניהו בבקעת הירדן. טוב עשו, משום שבשבועות שחלפו מאז חלו כמה התפתחויות שמעיבות לפחות על חלק מההישגים.

הסעיף הראשון למשל, מייחס לממשלה "תגובה תקיפה לירי אל שטח ישראל מרצועת עזה". עד לפני שבועיים היה ממש במשפט הזה. כיום, אחרי שישראל ספגה טילים בבאר-שבע ובאשדוד ולא ממש הגיבה, אפשר לומר ש"מדיניות התגובה התקיפה שהנהגנו", כפי שנתניהו אוהב לומר, נסדקה קשות. חאלד משעל, חסן נסראללה ועלי חמינאי רשמו לפניהם שבנימין נתניהו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן סופגים טילים בלב לִבה של ישראל ולא עושים דבר.

הישג נוסף שבו התגאה נתניהו הוא "שיעור האבידות בנפש בפעולות האיבה (משני הצדדים) – (ההערה והסוגריים במקור, א"כ) הנמוך ביותר". גם כאן, למרבה הצער, התמונה השתנתה לרעה בחודש הזה עם פיגוע החדירה לאיתמר, פיצוץ המטענים בירושלים וחידוש ירי הטילים.

בהיבט האישי ספג נתניהו מהלומה לא פשוטה בדיוק לקראת אירועי השנתיים, בעקבות תחקיר ערוץ 10 על נסיעותיו. הפרשה אולי לא תפיל אותו מהכיסא, אך תפגע בתדמיתו. נתניהו הגיע לשלטון בין היתר משום שנתפס כישר, לפחות באופן יחסי. פרשת הנסיעות מכתימה את הדימוי הזה.

אלא שככלות הכול, היחסיות היא הנקודה. לנתניהו, הכול יודעים, יש בעיית התנהלות אישית. למרות זאת, מתברר שהוא מתפקד היטב כראש ממשלה, ודאי בהשוואה לקודמיו. אולמרט ושרון היו ראשי ממשלה מושחתים. נתניהו אינו מושחת. חבריו העשירים אולי פינקו אותו יתר על המידה, אולם תהיה זו הפתעה אם יימצאו אצלו הזרמות כספים סדרתיות לחשבונות פרטיים, כמו בפרשיות טלנסקי, סיריל קרן או אדוארד סרוסי (לעזר ויצמן).

נתניהו, כאמור, אינו כליל השלמות - אך את חסרונותיו צריך לבחון בהשוואה לאלטרנטיבות. הוא למשל מנהל פחות מוצלח משרון או מאולמרט, אך הרבה יותר מוכשר מציפי לבני. הוא לא מסודר ולא מבוזר. זמן אצלו אינו זמן והחלטות כפופות תמיד לשינויים – ראה מקרה חדר המיון של בית החולים באשקלון. נתניהו רגיש ללחצים ונבהל מאיומים. ועדיין, כל אדם בישראל צריך לשאול את עצמו איזה סגנון הובלה עדיף. אולמרט הפזיז, שרון הכוחני או נתניהו הדמוקרט. אולמרט בחפזונו הוביל את ישראל למלחמה בעייתית והכתים אותה בקלון מוסרי. שרון המיט על ישראל את כישלון ההינתקות ובגד בקרובים לו ביותר. שניהם נמסו כמו מרגרינה מול האמריקנים. נתניהו אולי לא רשם הצלחה אסטרטגית בשנתיים הללו, אבל גם לא גרר את ישראל לפארסות בסדרי גודל כאלה. נתניהו זהיר. יש אומרים זהיר מדי.

אולם בגדול, הזהירות הזו משתלמת, שכן התוצאה העיקרית של הרגיעה הביטחונית-מדינית היא פריחה כלכלית חסרת תקדים. ישראל בתקופת נתניהו לא רק הצטרפה ל-OECD, אלא גם תפסה את המקום הראשון (!) בשיעור הגידול בתל"ג בין חברות הארגון. זהו הישג פנטסטי שכל ראש ממשלה אחר היה מקבל עליו הררים של פרשנות חיובית. ההצלחה נובעת מהמדיניות הקשה אך הנכונה שנתניהו הוביל כשר אוצר בעשור הקודם, משמירה על כללי הכלכלה הבסיסיים בקדנציה הזו וגם מהתקציב הדו-שנתי שכלכלנים מהעולם עולים לרגל כדי ללמוד אותו. בשעה שהכלכלה המערבית מקרטעת, המשק הישראלי מתנהל כאילו הוא שייך לגלובוס אחר. ההישג הזה ראוי לכל שבח.

הצמיחה הכלכלית מביאה איתה הכנסות ממִסים, מה שמאפשר לנתניהו לגזור קופון ולחלק כסף. הדיפלומטים, הפרקליטים, העו"סים, עובדי שכר המינימום וכלל המגזר הציבורי – כולם נהנו מהעלאות שכר בשנה החולפת. אפשר לטעון שנתניהו התקפל לפני עופר עיני, אך זו, לכל היותר, חצי האמת. הקופה מלאה ונתניהו, בצדק, מחלק אותה. הוא הדין במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, שנהנות מזריקות מרץ תקציביות וציוניות, וכן בתוכנית התחבורה העתידית. אם ראשי הממשלה שיבואו אחרי נתניהו לא יטרפדו את תוכנית 'נתיבי ישראל', הרי שישראל של 2020 תהיה מדינה אחרת.