תמר אהבה את התלמידים שלה ואלה החזירו לה אהבה. לשונות רעות ומרכלות אמרו שלא הייתה זו אהבה לשמה אלא מעבר לכך, ודברי לשון הרע שאין מאחוריהם ולו שמץ של אמת, ליוו את תמר גולן, אבל "לא הזיזו לה".
כמחנכת, ידעה תמר לטפח את הצדדים החזקים של התלמידים כשאלה בלטו "לרעה" ביחסיהם עם מורים אחרים. מלאכת יד, פעילות בימתית, שירה, ארכיאולוגיה וחקר נוף הכרמל הנפלא היו כיוונים אליהם שלחה את תלמידיה ועודדה אותם. היא הייתה סנגורית שלהם בישיבות המורים, בהן חרצו את גורל התלמידים לטוב או לרע להמשך לימודים או לגירוש מבית הספר.
והנה יום אחד בראשית 1961 הודיעה לנו תמר כי היא ובעלה אביהו, מתמטיקאי מוכשר, עומדים לצאת בשליחות משרד החוץ לאדיס אבבה, בירת אתיופיה (שאז קראנו לה חבש). אביהו כמרצה באוניברסיטה והיא בתפקיד הוראה במדעי הרוח.
שאלתי אם אפשר להתכתב איתה והיא השיבה לי בחיוב. מכתבים נהדרים קיבלתי ממנה בכתב יד דק ויפהפה. לא חלפו ימים רבים ואסון נפל על משפחת כנפי-גולן במות אביהו בעלה. כשחזרה לארץ הלכנו אחרי ארונו, מורים ותלמידים, ביכינו אותו ונתנו חיבוק אוהב ומנחם לתמר שלנו באבלה.
באחד הימים סיפרה לי על נסיבות התאונה בה נהרג אביהו באדיס אבבה. זה היה יום ראשון ונהג משאית ששתה לשוכרה פגע באביהו ופצע אותו אנושות. רכב אחר שהגיע למקום אסף את הזוג והסיעם חזרה לעיר. אביהו גסס בידיה של תמר וביקש ממנה לשיר לו את השיר שאהב "שחקי שחקי על החלומות" ובזרועותיה הלך לעולמו.
משהו בתוכה כבה ושמחת החיים שלה לא הייתה כתמול-שלשום. היא השקיעה את מרצה בחינוך ובלימודים ואנו, שכבר בגרנו, יצאנו לדרך הצבאית במסלול חיינו. תמר קשרה את גורלה עם אפריקה ויצאה לשם במשימות עיתונאיות ודיפלומטיות בהן לימדה, חינכה וחקרה את אפריקה המדממת בתקופה הפוסט קולוניאליסטית שלה. שנים רבות חייתה בחוף השנהב, וכתבותיה העיתונאיות במסלולי חייה הסוערים ברחבי אפריקה עשויות לשמש סרטי הרפתקאות שהמציאות בהם תעלה על כל דמיון. עם שובה ארצה שימשה מקור בלתי נדלה לידע על הפוליטיקה, החברה והכלכלה של אפריקה.
מדי פעם היינו משוחחים בטלפון או בחליפת מכתבים. דרכינו הפוליטיות היו שונות בתכלית, אך תמיד נהגנו כבוד והערכה הדדיים, ותמר הייתה ונותרה דמות שמעבר לכל מחלוקת רעיונית בקרב תלמידיה ומוקיריה. דומה היום, אחרי לכתה מאיתנו, שהרוח החינוכית אותה רצתה להנחיל לנו אבדה, ובמקומה שוררת במקומותינו רוח של קשיחות וחוסר הבנה של נפש התלמיד בישראל, והתחרותיות וההישגיות הלימודית בכל מחיר באות על חשבון ערכים, תרבות אנושית וסובלנות, אותם ניסתה לטעת בנו בימים היפים ההם של בית הספר החקלאי בכפר גלים.
יהי זכרה ברוך.