זה מכבר לא נהניתי כל כך מהצגה בנושא כה רציני, אך טבול בכה הרבה הומור, כמו מהמחזה "אמא-מה" שכתבה הדר גלרון עם קבוצת השחקנים. גלרון מוכרת ממחזותיה המצליחים כמו "מיקווה", בהם הדרמה מתמקדת בהווי המיגזר הדתי. כאן היצירתיות, פרץ הנעורים של השחקניות והשחקן, הקצב המהיר של קטעי ההצגה, שיחד יוצרים פאזל צבעוני וססגוני - כל אלה לוכדים את הצופה ומרתקים אותו בכל דקה.
הגישה של המחזאית להצגה מאוד מרעננת. אין זה סיפור רגיל. לכאורה - המחזה עשוי קטעים - קטעים קצרצרים אך משמעותיים. כל קטע קצר כזה פותח צוהר וחושף מצב מסוים בחייה של אשה עבריה. מהילדות, דרך הנעורים, ההתבגרות, הנישואים, ואיך מתגלמים הנישואין בקרב נשים, במיוחד דתיות, שכל עול הבית נופל על כתפיהן. סצינת הלידה הפיקנטית בהצגה מהווה את אחד משיאיה.
מהם חייה של אשה עברייה? האשה המודרנית צריכה לתפקד גם כאשת-איש עם כל החובות, גם כאמא דואגת לילדיה הרבים ללא הרף, המטפלת וסועדת אותם, דואגת לשידוך (קטע השידוך מדליק. ממנו אנו לומדים עד כמה קיימות בעדה החרדית הקאסטות. עד כמה מחמירים הם בבחירת בן או בת הזוג, ובאיזה קריטריונים הם צריכים לעמוד. מדהים). אך הקשה מנשוא הוא - רצונה לצאת מתחום העבודות המסורתיות והמוגבלות בהן עסקו הנשים עד לאחרונה. זאת - כשהיא מיישמת את כשרונותיה במשרד, בו מציעים לה שותפות לאור הצלחתה. האישה מתלבטת, בין הבית, הילדים וההצלחה המקצועית. הפתרון החיובי מהווה פיצוי לחשיפת גורל האשה בכל מקום, ובמיוחד במיגזר הדתי.
תפילת "אשת חיל" שמקדיש כל בעל לרעייתו בליל שבת בחוזרו מבית הכנסת, מדגימה עד כמה מוטל כל עול הבית על האשה, וכך פנוי בעלה להעביר את עיתותיו בפלפולי תורה ותלמוד.זה עונשה, על פיתויו של חוה את אדם לאכול את פרי עץ הדעת...
שבע השחקניות (ויטה חולודני, יעל נחום, שגם מפליאה בשירתה, מורן זפרני, סמדר זוהר, גילי פרי, הלני דגן ומאי שרים) מפליאות במשחקן המדויקֿ, המתוקתק, ועוברות במהירות ממילוי דמות אחת לשניה, כשהן מתמזגות עם כל דמות. הן כה משכנעות, מקסימות ועובדות כאנסמבל וותיק, כשלצידן הגבר היחיד (אביאל שיליאן המצודד, המקסים והמחונן, המשחק גם הוא כמה שלבי גיל של הזכר). כל אלה מביאים למסקנה, שלפנינו הצגה מוכנה, שכל תיאטרון רפרטוארי יכול לסופחה.
הפקה משובחת, עם עיצוב אביזרי במה המחליפים תפקיד בשניה - פרי עושר הדימיון ביכולת העיצוב של נגה בן ישע, עם תאורה של דולב ציגל, ותלבושות של ענבר שפירא. המוזיקה של איתן גינזבורג והתנועה שעיצב עומר זמרי, מהדקים את ההצלחה של הבימאית-מחזאית המבריקה הדר גלרון.
לסיכום: תענוג של הצגה, ש(בפרט) כל אשה יכולה להינות בה מהניואנסים הדקים והמתוחכמים של הבנאליה הנשית היומיומית, שהופכת כאן כבמטה קסם לדרמה קומית מקצועית. מומלץ בחום.
