בשעה שכזו, טרם יעלה ראש הממשלה תוכנית חדשה, מצומצמת יותר בהיקפה, ראוי להשמיע כמה הערות על המאורע הטראומטי שעבר על העם היהודי, זה הקרוי תוכנית (ומשאל) ההינתקות.
1) למרות הסקרים הקובעים כי יש רוב בעם בעד הינתקות מרצועת עזה, האמת הפוכה. רוב העם מתנגד, ואם היה ניתן להפריד את הקול הערבי מן הקול היהודי (בהנחה כי לא לגיטימי לפנות יישובים יהודיים בהסתמך על הקול הערבי), היו מתנגדי ההינתקות צריכים לשמוח למשאל עם.
הסיבה פשוטה: נוריד 8 מנדטים ערביים, ונניח כי הבחירות משקפות את דעות המשתתפים במשחק הפוליטי בארץ. 112 מנדטים לחלק לשניים הם 56. 28 מנדטים של הימין + חרדים, מתנגדים. האם מופרך כי בקרב 40 מנדטים של הליכוד (כולל גם כמה מאנשי שינוי, ואולי אפילו כמה בשמאל הקיצוני), ישנם 27 מנדטים המתנגדים גם כן לתוכנית נסיגה חד-צדדית?
יש לזכור, כי בהצבעה פנימית בליכוד אדם עשוי לתמוך בנסיגה, אך להתנגד לה כאשר קולו מצטרף לזהבה גלאון ועזמי בשארה. לעומת זאת, מי שהתנגד ימשיך להתנגד.
לכן, ישנו סיכוי טוב מאוד שמשאל עם, אם ייעשה בקרב העם היהודי, יכריע נגד הפינוי. הסקרים משקרים והפרשנים מטעים או אינם יודעים את אשר הם סחים. אין סיבה לפחד ממשאל עם, אלא אם כן שרון מתכנן לפנות יישובים בהסתמך על קולם של אנשי רע"ם, בל"ד והחזית הדמוקרטית.
בכל אופן, משאל עם הוא לא לגיטימי כרגע אם יבוא מאנשי הליכוד. המשאל למעשה היה על מצע הליכוד, והוא הוכרע בליכוד בהליך דמוקרטי סופי. כיוון שכך, הממשלה והכנסת לא יוכלו להביא למשאל עם, אלא אם כן מספיק שרי ליכוד ילכו נגד מצע התנועה. גם אם יש מספר שרים וחכ"ים שנראה כי הם בונים על עריקה לשינוי לפני הבחירות (אולמרט, שטרית, לבני), ספק גדול אם אפשרי רוב שכזה.
2) לאחר הניצחון חיוו דעתם עשרות "פרשנים" כי הקמפיין הרגשי ניצח את השכל, את "השיקול הרציונלי הקר". אמנם נכון. מצביעי הימין רגשיים יותר. הם אוהבים יותר את ארצם, הם קשורים יותר ליהודים המתיישבים, ובלי ספק הם התרחקו מאוד מהפלשתינים מאז שהכריזו על מלחמת טרור הכוללת וידוא הריגה בילדות בנות שנתיים ושמונה מטווח אפס.
באופן כללי, אידאולוגיה היא עניין הכולל רגש. אף אחד מאיתנו אינו יהודי עקב בחירה רציונלית. ובכל זאת, רובנו גאים בכך. לא בחרנו להיות ישראלים, אך אנו שמחים בכך. לא בחרנו משפחה, עם, מדינה, אפילו חברים. ובכל זאת אנו קשורים אליהם בעבותות רגש.
מכאן לא נובע שאין אנו רציונליים. להפך ממש. משום שלמעשה, "השיקול הרציונלי הקר" של השמאל, אינו מגלה חוכמה, אלא מנסה לשווא להסתיר את חוסר הרגש לארץ, לעם ולמדינה, הוא מסתיר את האוטיזם לאומי וחוסר הכבוד העצמי של השמאל בשנים האחרונות.
הוא מסתיר גם הרבה רגש: פחד עצום, קמאי ממש, מהאויב הערבי, הכולל רצון עז להיכנע ולהתמסר לו, להיות שותפו הנחות של האדון המוסלמי. הוא מסתיר כמיהה שורשית וחסרת תוחלת לשלום עם רוצחי ילדותינו - שלום הזוי, מטורף, בכל מחיר. הוא מסתיר את שכופה השכל עצמו: מחיר הבריחה מלבנון, מחיר פינוי יהודים, מחיר השיחות תוך כדי טרור, האולטימטומים הכוזבים, והדרישה למעורבות בינלאומית: כל אלה הוכיחו בכמה דמים הם עולים, ובכל זאת "השיקול הרציונלי הקר" של השמאל ממשיך לתמוך בהם.
בנתונים כאלה, הביאו רגש חם, המלווה בדרישות השכל המספק את האמצעים לשמור על מדינת ישראל יהודית, גאה, שורשית ובונה, וקחו לכם את "השיקול הרציונלי הקר" המצווה עליכם התגוללות ברפש הכניעה ובצחנת איבוד הכבוד העצמי.
3) הפנלים התקשורתיים, שכללו רוב פרשנים, היו ברובם מוטים בצורה מחפירה בעד ההינתקות. עד מספר ימים לפני ההינתקות, היה דומה שהפעם, לשם שינוי, התקשורת יחסית מאוזנת. אך מרגע שהתברר שהניצחון אינו בכיס, ומרגע שההצבעה התקרבה ממש, שוב נשלפו ציפורניים השמאליות של הפרשנים שהלעיטו אותנו בתכנים מן הסוג "השכל אומר כן".
וכאן טמון לקח נוסף: הפרשן הישראלי מסוגל לא לנקוט עמדה, עד שהוא חושש להפסד ממשי בשטח. מרגע זה הוא הופך להיות אחרון האובייקטיבים וראשון השופרים והקמפיינרים, מאבד כל שביב מקצועיות שאי פעם הייתה לו, וממלמל, אחוז אימת הכשלון הפוליטי, את הרטוריקה הבנאלית ביותר האפשרית. כך מאבדים הפרשנים, אחד אחרי השני, את אמינותם.
4) תוכניתו החדשה של שרון תכלול גם היא פינוי יישובים, אבל פחות. משהו, כפי שהגדיר שר הבטחון, שהליכודניק יוכל לחיות איתו. הגענו לזמנים טובים. סוף סוף יש מדיניות, יש תכלית מדינית ומערכת שלמה מגויסת: להגיע למקסימום ההתנחלויות שאפשר לפנות באופן שיהיה מקובל על הליכודניקים. שרון הולך ומאבד כך את הזכות להנהיג את העם, שכן פינוי יישובים בלבד, כשלעצמו, אינו מהווה תוכנית, בשום רמה של מדיניות או תכנון. הוא פשוט אטרקציה, גימיק ילדותי וחסר תועלת. ולא מעלה או מוריד כאן אם מדובר בחמישה או שלושים יישובים. זו גם הסיבה לכשלונו הגדול במשאל.
5) אבל כנראה שזהו השינוי האמיתי שעבר שרון בשנה האחרונה. השינוי מגולם במעבר מהיותו מנהיג ומכתיב מדיניות, למוכתב מדיניות של יועצי-תקשורת. שרון היה יכול לבסס את הליכוד כמפלגת שלטון אולטימטיבית. דרכו הייתה סלולה, סוגה בשושנים, בניצחון חסר תקדים ומלווה בצ'ק פתוח מהעם. הוא היה יכול ללמד אותו איך לנצח ולהוביל אותו בנצחון, להראות לו איך להתמיד ולבסס את ההצלחה, ולהוכיח כיצד לקדם את המדינה גם לנוכח הטרור.
במקום זאת הוא העדיף להאזין ליועצי השמאל שנאספו סביבו. ראובן אדלר, ליאור חורב, אייל ארד, דובי וייסגלס ושות'. כולם יועצי תקשורת טובים מאוד. הם אנשים פרטיים מוכשרים ובעלי מקצוע. חבל שבדבר אחד הם לא מבינים: במדינאות. כך מנהל שרון מדיניות של ספינים, של גימיקים, של הפתעות ומסעות תעמולה מתוקשרים וחסרי תוכן, וכל הזמן הולך עוד ועוד שמאלה (ליועצי תקשורת שמאליים זה תמיד נראה הדבר הנכון לעשות מבחינת "דעת הקהל"). וכך הוא מנצח בתקשורת ומפסיד בעם. זו טעות בכל הרמות. האישית, המפלגתית והמדינית. מצחיק לראות שהשמאל היום אינו יותר מאוסף שטיקים וטריקים הנהגים על-ידי אנשים פרטיים חסרי מושג בהנהגה או מדיניות. עצוב לראות את שרון מתנהל כך.
6) שרון, אם לא יתעשת ויתחיל להוביל מדיניות במקום ספינאות תקשורתית, יוביל את הליכוד לעברי פי פחת. המשאל המיותר כבר הוביל לקרע בימין, והוא מאפשר לשינוי לנסות ולתפוס את המרכז הפוליטי, פרויקט שטומי לפיד הזריז כבר החל בו. הליכוד היום חצוי, ללא צורך אמיתי מלבד צרכי יועצי התקשורת של ראש הממשלה. מפלגה חצויה מאבדת מנדטים, והרבה. לכך כמובן תורמים גם הפייגלינים הבלתי מוסריים, אבל לא פחות אשם יש בשרון, המעניק להם כוח בליכוד באמצו את התוכניות השמאלניות של יועציו, ובכך דוחף מצביעים שמאלה.
שרון צריך לראות בתוצאות תמרור עצור חד-משמעי, למרכז את הליכוד ימינה מחדש, ולהוביל מדיניות תקיפה יותר, אמיצה יותר, בעלת יותר תוצאות ופחות תקשורת. ממילא מזוז יכריע עד סוף מאי.
7) טענה שהושמעה הרבה הייתה, כי "שרון הרי אמר שהוא הולך ל'וויתורים כואבים'". נכון, אבל באותו זמן שאמר זאת דחה את תוכנית ההינתקות של מצנע. כאשר מאן דהו אומר, לנוכח סוכריה על מקל המוגשת למישהו: "אל תיקח סוכריה על מקל, זה לא בריא, אבל אל תדאג, אני כבר אסדר לך משהו מתוק אם בא לך", ההנחה ההגיונית היא שהוא לא יביא גם כן סוכריה על מקל, אלא משהו אחר. זה עניין של תקשורת בסיסית והגינות בסיסית. שרון נכשל בטענה זו, כמו גם כל מי שמעלה אותה.
8) הסקרים, מלבד קמיל פוקס, שגם דייק יותר בבחירות, נכשלו שוב באופן מחפיר. אולי הגיע הזמן להפסיק להשתמש בשרותי אותם מכונים כושלים, שפעם אחר פעם נכשלים בדגימה, לא מצליחים לעמוד אפילו באחוז הטעות שהם עצמם מכריזים עליו, ומבזים את מדע הדגימה והסטטיסטיקה בשידור חי? במיוחד כאשר השאלה: האמנם רק מקרי הוא שהסקרים תמיד מוטים לכיוון שמאל דווקא? מהדהדת שוב ושוב, סקר אחר סקר.
