הַקְרָב והמערכה

האם אפשר לנשום לרווחה לאחר שנודעו תוצאות המשאל אודות התוכנית לעקירת ישובי גוש קטיף ח"ו? האם אכן חלפה סכנת העקירה? הרשו לי לפקפק בכך. וכדאי מאד לא לפזול לעבר זרי הדפנה; כי נצחון, מוחץ ככל שיהיה, בקרב אחד - עדיין אינו מבטיח דבר לגבי המערכה הכוללת וזו עדיין לא תמה. היא אפילו רחוקה מאד מסיומה.

לא נתמקד כעת בהמשכה הצפוי של המערכה בעד ונגד עקירת ישובים, גם לא ננסה היום להבין את אובססיית העקירה; רק ננסה להבין היכן שגינו אנחנו וכיצד ניתן לתקן.

אבל לפני שנמשיך, כמה שאלות: מתי ובאילו נסיבות עקרה ממשלה כלשהי ישובים או אף משפחות בודדות מבתיהן נגד רצונם? האם קרה כדבר הזה אי פעם במשטר דמוקרטי? ואיך זה שכל אנשי השלטון, כולל כולם, אינם מתקוממים נגד פגיעה כה בוטה בזכויות בסיסיות של בני אדם, גם כאשר מדובר ברמיסת חוקי יסוד שנתקבלו על-ידי הכנסת ברגל גסה? האם יתכן שכל אלה השייכים למערכת השלטונית (פרט לכמה צדיקים היוצאים מן הכלל) רואים במתיישבים כלי משחק ולא בני אדם שווי זכויות?

שכל אחד ישיב לעצמו על שאלות אלו ועל שאלות נוספות שלא הועלו כאן מקוצר המצע; לנו ברור כי רעיון העקירה מבטא את השפל הכי עמוק שמערכת שלטונית יכולה להגיע אליו, ולא משנה בכלל אילו ביטויים עוד צפויים לשפל הזה ובאיזו עוצמה.

חשוב שנדע זאת. חשוב שנתבונן במצבנו ונתכונן נפשית וטכנית להתמודדות הצפויה. "ההעזה של הנתינים" להצביע נגד רצון המערכת נתפס אצלה כעלבון צורב ויש להיות מוכנים לתגובתה אשר גם אם תאחר, בא תבא. הרי ראש הממשלה, האיש העומד בראש הפרימדה השלטונית הוא שהכריז (בסוף השבוע שלפני המשאל בראיון לרשת ב') כי לא ניתן להיות בעדו ולהצביע נגד תוכנית העקירה. אז מעכשיו - בעיניו אנחנו נגדו.

מי שיכול לקלקל יכול גם לתקן

שורות אלו נכתבות ביום י"ד אייר, פסח שני. עניינו של פסח שני הוא להורות שאין מצב אבוד, תמיד אפשר לתקן. אפילו מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ואפילו 'לכם' כלומר מרצון - נותנים לו הזדמנות לתקן מה שקילקל. מועד זה פותח את השבוע של ספירת ה-'הוד' בימי ספירת העומר ומאירה בו הספירה חסד שבהוד. חסד עשה עימנו הבורא יתברך שנתן אפשרות לתקן את העבר אלא שאפשרות זו מותנית בהודיה שיש מה לתקן.

ורק כתזכורת, כשמדברים על תיקון - מדברים על עבודה אישית פנימית של כל אחד עם עצמו; כל ניסיון לתקן את הזולת, אפילו את יחסו אלי - נדון לכשלון. הדרך היחידה להצליח בכך היא לתקן את יחסי אליו ו-כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב- הָאָדָם לָאָדָם: (משלי ט"ז, ט)

לא מיותר להזכיר כי הממסד מורכב מאנשים, רק שהם כל כך מזדהים עם המערכת הממסדית עד ש(הם) שוכחים לפעמים כי הם גם בני אדם. לא ננסה לצפות את מהלכיו של הממסד וגם לא להעריך את יכולתו לדכא את מה שנתפס בעיניו כמרידה בו. אותנו מעניינת השאלה היסודית: איך היגענו עד הלום? האם ראייתו של הממסד אותנו כנתינים (האמורים להיות) כנועים לגחמותיו המשונות - מנותקת מיחסנו אליו? האם לא עודדנו אותו להתייחס אלינו כך?

אם לא עודדנו אותו, כלומר אנחנו בסדר, אפשר לעצור כאן כי אין מה לתקן. אבל אם אכן עודדנו אותו לראות בנו את מה שהוא רואה - הרי אם נתקן את דרכנו יש סיכוי שגם המימסד ייאלץ לתקן דרכיו ולשנות את יחסו אלינו.

לענ"ד, העובדה שהממסד מעלה בדעתו שניתן לעקור ישובים, ובכלל לרדת לחייהם של אזרחים בצייקנות שאין לה סוף מבוססת על אבחנתו שאנו האזרחים רואים בממסד את חזות הכל. אנחנו אוכלים כל מה שהממסד מגיש לנו בלי דרישה וחקירה. אנחנו סומכים על ראש הממשלה שיודע מה הוא עושה, על בתי המשפט שיעשו צדק, על הכנסת שתחוקק חוקים לטובת האזרח וכו' וכד' וגו'. והחריגות/חריקות הנחוות חדשות לבקרים - זה לא הממסד זה איש פלוני שמעד. אלא שמזמן אין זו בעיה נקודתית; זהו כשל מערכתי.

הממסד הדתי

למרבה הצער, המציאות טופחת על פנינו שוב ושוב ואנחנו חווים בעליל כי הממסד חורג קשות מן המסגרת המותווית לו ולכן גם מציפיותינו. די להזכיר את העובדה שהתרגלנו לכך שהממסד משליך לפח את המצע שעל בסיסו צמח, ובפועל הוא נוקט מהלכים מנוגדים לאלה שהתחייב עליהם. ולנו זה נראה מובן וטבעי.

הארכנו בכך ברשימה לפרשת יתרו ש.ז תחת הכותרת "חוקים, מחוקק, אלוקים" www.nfc.co.il/archive/003-D-4834-00.html?tag=18-26-41

ולא נחזור כאן על הדברים. זה גם לא כל כך יועיל שהרי כעת אנו מבקשים לברר היכן נכשלנו ולא היכן נכשל הממסד.

ביקשנו להקים כאן "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" (מתוך מגילת העצמאות). אפילו קידשנו את המדינה והכנסנו אותה לסידור התפילה. כיום - אומרים לי חברי האהובים המועמדים לעקירה וגירוש מבתיהם - לא המדינה בגדה בנו, אנשים בגדו בנו. המדינה נותרה קדושה כשהיתה.

האמנם? היתה קדושה? ננסה למצוא תשובה בפרשת השבוע.

(ויקרא כא) [א] וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֱמר אֶל-הַכּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

הכוהנים היוו את מה שבימינו מכנים "הממסד הדתי". לצידם היה הממסד המלכותי ומערכת משפט עצמאית. כולם אז היו דתיים; לכל מערכת היו זכויות וחובות משלה והן איזנו זו את זו בצורה מושלמת. ובכל זאת, למי מהם זכות המלה האחרונה?

ובכן, תלוי באיזה עניין; מה שברור הוא שלא היתה כפיפות כוללת של גורם אחד למשנהו. המלכות לא שילמה את שכר הכוהנים או השופטים ולפיכך הם היו עצמאים באמת.

במדינת ישראל, הממסד המרכזי - נקרא לו 'המדינה' - משלם את המשכורות בכל המערכות, כולל משכורות הרבנים, ולפיכך כולם חייבים לו וכפופים אליו. התוצאה היא שבמקום מערכת של איזונים בין החלקים השונים של הממסד - יש לנו הזנה הדדית שתוצאתה המיידית הנה השמנת יתר של כל חלקי הממסד, וכפועל יוצא - השקעת המון אנרגיה בשימור עצמי עד כדי חוסר עניין ויכולת לתפקד בתחומים שאינם מועילים למטרה זו של שרידות הממסד.

מימסד יהודי

כדי שנבין טוב יותר מהו המבנה הממסדי המתאים לנו, הנה תיאור קצר מן המקורות אודות המערכת שפעלה אצל דוד המלך בהצלחה מופלאה:

(ברכות ג/ב) כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו; אמרו לו, 'אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה'; אמר להם, 'לכו והתפרנסו זה מזה'; אמרו לו, 'אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו'; אמר להם, 'לכו ופשטו ידיכם בגדוד'.

עד כאן הדיון אצל המלך בנושא: עמך ישראל צריכין פרנסה.

מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים; אמר רב יוסף מאי קרא [מאיזה פסוק לומדים שזהו סדר הדברים]? וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן- יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר-צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב: (דברי הימים א, כז, לד)

אחיתופל זה יועץ וכה"א [וכן הוא אומר] (שמואל ב, ט"ו,כג) וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-בִּדְבַר הָאֱלֹקִים כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל. בניהו בן יהוידע זה סנהדרין ואביתר [הכהן] אלו אורים ותומים (...) ואח"כ שר צבא למלך יואב.

ונתחיל מהסוף: שר הצבא מקבל את הפקודה לביצוע לאחר שעברה את כל תהליך קבלת ההחלטות. הכהן שואל באורים ותומים שאלות של כן ולא, לכן גם הוא צריך לקבל החלטה מנוסחת סופית. שניהם אינם שותפים לתהליך קבלת ההחלטה; גם הסנהדרין מתבקשים לתת את ברכתם ובזה מסתיים תפקידם.

הנה כי כן, לא צבא פוליטי, לא דת (כהונה) פוליטית ולא מערכת משפט פוליטית, וכולם פועלים בהרמוניה מלאה מול המערכת הפוליטית שכל עניינה הוא טובת עם ישראל.

מערכת שבנויה על הנחת היסוד: 'הכל פוליטיקה' מסתאבת ומשחיתה את עצמה לדעת. זה מה שקורה לנו ואין בזה שום קדושה, להפך. וכאשר נבין ונפנים זאת נוכל להתחיל לתקן. ואין לנו הרבה זמן כי השחיתות מגבירה את מאמציה להשחית. חייבים לבנות במהירות מערכת שתפעל בהתאם למודל שבנה דוד המלך, מערכת שכל עניינה הוא טובת עם ישראל.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.