מה שקורה בשבועות האחרונים ביחס לעבודתה של הוועדה למינוי שופטים חושף את אחת התופעות המטרידות ביותר במציאות המשפטית בישראל. מצד אחד מרחיבה מערכת המשפט את תחומי השפעתה לתחומים יותר רחבים תוך שהיא מכפיפה את המערכות לכללי המינהל התקין כפי שרואה זאת המערכת המשפטית, ומן הצד השני ראשי מערכת המשפט מונעים בכל דרך את כפיפותה היא עצמה לכללים אלו; סתירה זאת גורמת נזק עצום למוסד המשפטי החשוב ביותר.
מה שהטריד את חבר הכנסת גלעד ארדן ואת חבריו היה המחזה המביש שכל אזרח מישראל נחשף אליו במהלך התקופה האחרונה: על דלת הוועדה למינוי שופטים התדפקו לא פחות מחמישה עשר מועמדים על ארבעה מקומות פנויים לבית המשפט העליון. בלא דיון אמיתי ושקוף החליטו אהרן ברק וטומי לפיד מי הם ארבעת המועמדים שלהם, ביום ד' (5.5.04) אפילו יצא אחד המועמדים, פרופ' מיכאל קורינאלדי, נגד העובדה שבו ביום שהוגשה רשימת המועמדים הודיע שר המשפטים מי הם המועמדים שלו ושל אהרן ברק וזאת בלא כל דיון ובדיקה אמיתיים של יתר המועמדים.
מה שתופס את העין יותר מכל הוא העדפתה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל על-פני מועמדים שבאופן ברור עדיפים עליה, אלא שמה שהכריע במקרה זה הוא החברות האישית שבין עדנה ארבל לבין דורית ביניש, הנשיאה המיועדת של בית המשפט.
פרופ' רות גביזון למשל, עדיפה על ארבל מן הבחינה המשפטית ללא עוררין, יתירה מכך; להרכב בית המשפט העליון חסרה דמות אקדמית מרכזית שתכסה את האגף הזה, ושוב פעם אנו נתקלים בשיקול דעתו הבעייתי של אהרן ברק - פרופ' גביזון לא תהיה שופטת משום שאינה חולקת השקפת עולם זהה לזו של אהרן ברק ביחס לתפקיד המערכת המשפטית במערך הכוחות הממשלי והאזרחי. יוצא אם כן שאין זה מספיק להיות דמות משפטית יוצאת דופן האמונה על זכויות אדם ואזרח, יש צורך לקבל את השקפת עולמו של אהרן ברק.
כמובן שמה שעוד מעיב על ההתרחשויות הן חשיפותיו חסרות התקדים של העיתונאי יואב יצחק ביחס לעדנה ארבל, חשיפות המעלות חשדות קשים ביחס לנקיון כפיה של עדנה ארבל. החשדות נעים מכישלון ערכי ציבורי ועד כדי עבירות פליליות. אף אחד בוועדה למינוי שופטים לא חשב שיש להסיר את העננה השחורה משחור מעל ראשה טרם הפיכתה למועמדת לכהונה רמה זו. נקל לחשוב את הניסוחים יורקי האש של אהרן ברק לו היה הוא עצמו צריך להביע עמדה במקרה זהה שהיה מתרחש במערכת אחרת.
הדיון אתמול בוועדת חוקה היה צעד חסר תקדים שהמציאות מחייבת אותו. מזה זמן רב מסתבר כי ביחס למערכת המשפט עולה ביתר שאת השאלה העתיקה: מי הוא שישמור על השומרים?
הדיון שיזם גלעד ארדן הוא חלק מצעדים רבים המתבצעים בכנסת לשם הפיכת מערכת המשפט לכפופה לנורמות שהיא עצמה תובעת מכולם.
החוק של רוני בראון, שבא להזכיר לשופטים שעליהם להגיע לוועדה למינוי שופטים בלא סגירה מראש בבית המשפט העליון, החוק של מיקי איתן שנועד לקבוע צינון ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה טרם מינוי לעליון, ועוד חוקים הדורשים דיונים שקופים עם פרוטוקול והצבעה חשאית בוועדה למינוי שופטים, כולם חלק ממהלך שהיה מוטב שאהרן ברק היה תומך בו, מהלך שנועד להכפיף את המערכת המשפטית לנורמות שלה עצמה. וזהו בדיוק תפקידה של הרשות המחוקקת.
