מניף הדגל

ב-91' הגיע הדס, מי שעשה את כל הדרך מלמטה, לראש הפירמידה במנגנון משרד החוץ, כשמונה בידי השר דוד לוי לתפקידו האחרון לפני היציאה לגמלאות – מנכ"ל המשרד. בשלהי אותה שנה עמד בראש המשלחת לשיחות עם לבנון בוועידת מדריד. "מתוך התחשבות במציאות מסביב לא היו לי אשליות לגבי אותה ועידה", הוא טוען כיום. "לא כל משתתפיה באו אליה מרצון. ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, בא לשם מאופק כמו הסורים, להבדיל".

יכולת אז לשער שכעבור 20 שנה נדרוך במקום?

"החלומות שלי נמוגו מיד כשהבנתי שלא תיתכן התקדמות בעניין האוטונומיה. במדריד הוחמצה הזדמנות מנקודת המבט של כל הצדדים, כשלא דיברו מיד על נושאי הליבה, גם אם לא הייתה מובטחת הצלחה לכך".

בכל זאת יצא משהו טוב מוועידת מדריד בהיותך המנכ"ל?

"כן. בעקבות הוועידה שוב פרח המעמד הבינלאומי של ישראל ואז מדינות כמו סין והודו כוננו איתה יחסים מלאים. אגב, היה לי סיפוק אישי כשעם התפרקות ברית המועצות, המדינה הראשונה שבה הגיש שגריר רוסי (אלכסנדר בובין) את כתב האמנתו הייתה ישראל, מה שמזכיר שב-48' ברית המועצות הייתה המדינה השנייה שהכירה בישראל לאחר ארצות הברית".

כמניף הדגל בשגרירות בקהיר, לאן נראה לך שמצרים צועדת בעידן שלאחר מובארק?

"אני מאמין שמצרים תמשיך עם הסכם השלום ולא תפר אותו, גם אם יקוים באופן צר יותר. עלינו להיות ערים לתמורות שם, עם התחזקות כוחם של המשכילים, הצעירים והנשים".

לסיום, תיתכן תמורה בארץ הולדתך?

"המשטר הסורי לא מהסס להשתמש בכוח. הממסד הביטחוני עם בשאר אסד, בניגוד למצרים, ששם הצבא אמר עד כאן למובארק שהתבסס על שירותי ביטחון פנימיים. בנוגע לסוריה מתבלטת הצביעות הבינלאומית - כשהעולם מתגייס נגד לוב, אולי בגלל הנפט, ומתעלם מה שקורה אצל אסד".

בהמשך, כשהגיש את כתב ההאמנה בקופנהגן – "המקום האחרון שבו חשבתי לכהן כשגריר ישראל" – הודה לעם הדני על הצלת היהודים שם בתקופת השואה. רגע אחר זכור היטב היה להדס כשכיהן כשגריר ישראל בבריסל ואירח שם את הנשיא הרצוג, מי שנלחם במדי הצבא הבריטי לשחרר את אירופה מעול הנאצים בתקופת מלחמת העולם. "יום שילווה אותי כל חיי", כתב על ביקורו באושוויץ עם ראשי הקהילה היהודית בבלגיה.

ב-88', בדיוק חצי יובל לאחר שליחותו הדיפלומטית החלוצית באפריקה, חזר ליבשת השחורה. הפעם הגיע במסגרת מסע לאפריקה, לאסיה ולאוקיאניה בתוקף היותו סגן המנהל הכללי של משרד החוץ. באפריקה נחל אכזבה, "כשראיתי אותם לאחר כל החלומות והאשליות דורכים במקום". בתפקידו זה קרא להתנער ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, דבר שנתקל בהתנגדות התעשיות הביטחוניות בארץ.

רגע מרטיט היה לו אז, ללא קשר לתפקידו, כשפגש בבאנגי שברפובליקה המרכז אפריקנית את האלוף הגולה שמואל גונן. "גורודיש עסק אז בחיפוש יהלומים באפריקה", נזכר הדס. "כאב לי לראות במדינה נידחת מי שהיה אלוף בצה"ל, שגם אם עשה טעויות היה בעל זכויות בביטחון שלנו, בשעה קשה בחייו. ראיתי מולי אדם שהיה לו עצב בעיניים".

במסגרת תפקידו במשרד החוץ סלל הדס את הדרך לכינון היחסים עם סין ועם הודו, וכשהוזמן רשמית לאנקרה מצא עצמו תורם להפשרת היחסים עם טורקיה, שממנה צמחה כעבור שנים חגיגת הקלאבים באנטליה. ההידרדרות באחרונה ביחסי שתי המדינות הפתיעה אותו, לאחר ש"חשבתי בעבר שארדואן עם הפנים לכיוון אירופה". הדס מפרש את המפנה בהתנהגותו של ארדואן: "לאחר שלא הצליח להפוך למתווך בינינו לבין הערבים, הוא בעט".

הדס, יליד חלבּ שבסוריה, זכור כדיפלומט קלאסי ששירת תחת עשרת שרי החוץ הראשונים של המדינה וניהל את משרד החוץ בראשית שנות ה-90. הוא בכלל רצה להיות מהנדס לא חלם להיות דיפלומט. בשנת 51', בעת פסק זמן מלימודיו בפריז, הגיע למשרד החוץ לחצי שנה ונשאר שם 42 שנים. בזכות ידיעת הערבית שלו החל בתפקיד זוטר של אוסף מידע על סוריה ולבנון במחלקת החקר במשרד החוץ. בהמשך הפך מעדס להדס כששירת תחת שר החוץ משה שרת, שהיה גם אורח הכבוד בנישואיו של הדס עם סטלה. בעת שירותו במחלקת החקר, הבחין בחושיו המחודדים בפעילות של ברית המועצות במדינות ערב והתריע על כך, אבל לא שעו לו. "לא הייתי רוצה לקבוע שזה היה מהגורמים למלחמת קדש", הוא מעיר. בשנת 1960, תשע שנים לאחר הגיעו למשרד החוץ, נשלח לשמש כמזכיר שני וכסגן הקונסול בשגרירות ישראל בדקאר, בירת סנגל.

האם ישראל נכנסה לאפריקה המתעוררת בצורה נכונה?

"בדרך כלל כן, אבל כשהם התפעלו מהקפיצה שישראל עשתה תוך שנים אחדות, היה עלינו להבהיר להם שזה לא עובד אותו דבר בכל מקום. אני מציין בספר אִמרה פנטסטית של גולדה מאיר. כשראש ארגון הנשים של סנגל, אישה מדהימה, שאלה אותה מה עליהן לעשות בשנים הראשונות של העצמאות, גולדה הרהרה דקה ואמרה לה – 'אתם משולים היום למישהו שעומד ליד סולם. אל תטפסו על הסולם למעלה ותגידו לעם 'בואו, תעלו אלינו!', אלא רדו אליהם ותעלו איתם מדרגה-מדרגה".

כבר אז הבחנת בהתפשטות האיסלאם.

"כאן כמעט הייתה הפתעת חיי. אני מגיע לסנגל, מדינה יחסית מפותחת, דקאר הייתה עיר יפה עם 50 אלף לבנים, ופתאום ראיתי ביום שישי את המכוניות נעצרות ואנשים יורדים מהן בצהרי היום ומתפללים ברחוב. וזאת לא מדינה ערבית, אלא אי-שם באפריקה".

הספר שופע פרטים מאלפים שיש בהם כדי להעיד על אישיותו המרשימה של מחברו, שפעילותו חרגה לא פעם מתפקידו הדיפלומטי. כך מצא עצמו באפריקה על תקן של חזן בימים הנוראים. כשהפדרציה של סנגל ומאלי התפרקה לשתי מדינות נפרדות, נענה לבקשה לשמש במאלי מורה בתיכון עם עזיבת המורים הצרפתים, ובמשך שלושה חודשים לימד גיאוגרפיה ומתמטיקה. הוא יצר שם קשרים כאלה שהביאו לכך שאף הציעו לו אישה מקומית. כאן היה עליו להסביר בסבלנות שאצל היהודים אין נושאים אישה שנייה. בתחילת דרכו במאלי התגלמה כל הנציגות ישראלית בהדס לבדו, וזה היה מאוד לא פשוט. מכיוון שלא סמך שם על איש, היה מסתובב בחום הכבד על גבול הסהרה כשחוברות-צופן למשלוח מברקים תחובות מתחת לחולצתו.

במדינות החדשות באפריקה הרעיפו בקשות שונות ומשונות על נציג ה'אימפריה' הישראלית, אבל כשקם 'גוש המדינות הבלתי מזדהות' נתקל בתופעות של הפניית עורף. שתיים מהמדינות המוסלמיות שבהן פעל, ניז'ר ומאלי, לא חידשו עד היום את יחסיהן עם ישראל, לאחר הניתוק בעקבות מלחמת יום כיפור ובניגוד למדינות אחרות שם.

האם ראית בכך סטירת לחי?

"ברגע הראשון נפגעתי מאוד, כי מבין הדיפלומטים הזרים הייתי היחיד שעשה משהו ממשי עבורם, אבל מהר מאוד השתכנעתי לא לקחת את הדברים באופן אישי".

בין לבין, כשנשלח למילוי מקום בזאיר, אז קונגו הבלגית, הוא נקרא לרמטכ"ל מובוטו, לימים השליט, כדי לקבל תשלום על אימון הצנחנים הקונגולזים בארץ. הגנרל דרש לעבור בישראל קורס צניחה כמו חייליו ולא הייתה ברירה אלא להיענות לו על-אף שהקציב לכך רק שבוע. ובאשר לתשלום, מובוטו פתח בפניו מזוודה עמוסה ב-70 אלף דולר. על הדס היה להסביר לו שהוא איננו עובד במזומן וקיבל למחרת באופן אישי המחאה משר האוצר שם.

כשכיהן כמזכיר ראשון בשגרירות בפריז, ארגן ממרחק את ההגנה המשפטית הגלויה על אלי כהן. "למרות כל המאמצים, לא הייתה אפשרות להציל את האיש שהגיע לדרגים הגבוהים ביותר בסוריה", משוכנע הדס.

קשת הנושאים שבהם נגע הייתה רחבה. "הדיווחים ששלחתי ב-67' מפריז היו בין היסודות שמקבלי ההחלטות בירושלים הביאו בחשבון כשהחליטו לצאת למלחמת ששת הימים", הוא מעיד. "חלק מהמידע היה ממקורות דיפלומטיים שהיו לי בצרפת וחלק - מעיתונים ערביים שקניתי שם לפני שהגיעו לארץ".

בשנת 71' דיווח הדס, אז מנהל מחלקת החקר, על איתותי שלום שהביא המתווך גונאר יארינג מהנשיא סאדאת. ראש הממשלה מאיר לא שללה אותם על הסף, אבל פרץ כאן ויכוח על התשובה הישראלית והיוזמה נמוגה.

האם הוחמצה הזדמנות להסכם שלום שהיה מונע את מלחמת יום הכיפורים?

"זה חלק מהתנהגות הכול יכול. אנחנו החזקים, אנחנו מעצמה עולמית ושום דבר לא יקרה לנו. אז לא רק אנחנו לא הערכנו נכון את סאדאת; כל העולם. הוא היה בצלו של נאצר וחשבו שהוא אישיות חיוורת".

הדס שב לשגרירות בפריז, הפעם כציר. ערב מלחמת יום כיפור אירח את ראש הממשלה מאיר בשטרסבורג בדרכה לווינה, לפגישה עם הקנצלר קרייסקי: "לעומת אי אלה אחרים שהיא לא סבלה, גולדה משום מה די חיבבה אותי מהתקופה שבה הייתה שרת החוץ. באותו ערב ראיתי אישה מוטרדת שמשהו מכביד עליה".

עם יישום הסכם השלום נחל הדס אכזבה אישית. בעקבות תפקידו הוא ציפה להתמנות כשגרירה הראשון של ישראל במצרים, אך מונה כציר בלבד ומעליו הוצנח כמינוי פוליטי אליהו בן-אלישר. הדס חש שה"שידוך" לא יצלח, ורצה לצאת מהתמונה. אבל בתום ביקורו בקהיר, קרא לו בגין לשבת לידו במטוס וביקש ממנו להסתפק בצירות. הדס נעתר. "לא יפה לסרב לראש ממשלה", אומר הדיפלומט שלא היה מסוגל לדור בכפיפה אחת עם פוליטיקאי ותוך ארבעה חודשים שב ארצה.

מהר מאוד הבין שהיטב עשה כשנענה לבגין ולא שב מיד. כך זכה למעמד שאותו הוא מחשיב כגולת הכותרת של עשייתו במשרד החוץ. ב-17 בספטמבר 80' טס עם רעייתו סטלה ועם צוות מצומצם במטוס 'הרקולס' של חיל האוויר לקהיר, שם הועברו למלון 'מינה האוס'. "כשנכנסנו לסוויטה הקטנה שהועמדה לרשותנו, עמדנו סטלה ואני ליד החלון שהשקיף על הפירמידות", כותב הדס. "לא היינו צריכים לדבר. שנינו עמדנו נפעמים ומחינו דמעה. נזכרתי בסיפורים על פרעה ובני ישראל שבנו את הפירמידות. ההיסטוריה עברה לי מול העיניים ופתאום ההבנה שנפתח לנו אופק חדש. למחרת אני, יליד מדינה ערבית, מצאתי את עצמי מניף את דגל ישראל במצרים".

בראיון שהענקת אז אמרת שהמשימה העיקרית של השגרירות הישראלית תהיה להביא את דעת הקהל המצרית להכיר את המציאות בישראל אחרי עשרות שנים של עיוותים. האם הצלחתם במשימה?

"בקרב העם הפשוט – כן; כשראו ישראלי, קיבלו אותו בחיוך ובלב טוב. אבל האינטלקטואלים ואנשי הפקידות הבכירה, שגדלו על הדעות הקדומות שהודבקו לנו, לא קיבלו אותנו כפי שקיווינו. גם אנחנו יכולנו לעשות יותר על-ידי גילוי פתיחות רבה יותר כלפיהם, כפי שבא לביטוי בביקור הנשיא יצחק נבון שהיה מהשיאים ביחסי שתי המדינות. מאוד הרשים אותם לארח נשיא ישראלי דובר ערבית שסיפר להם על שורשי משפחתו במרוקו. אנשים הקשיבו לו בפרלמנט משתאים".

קופצים למהפך 77'. שר החוץ החדש משה דיין ביקש מהדס להכין לו המלצות להסדר אוטונומיה חד-צדדי עם הפלשתינים.

האם היה לכך סיכוי כבר אז?

"היה אפילו סיכוי טוב אלמלא התנגדותו של ראש הממשלה בגין. עצם העלאת הרעיון נתן לסאדאת את הסיבה לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל".

הדס היה בין מקבלי פניו של סאדאת בנתב"ג והיה מעורב בשיחות עם המצרים. ממקור יודע דבר הוא מביא בספר את התרשמותו הציורית של הנשיא המצרי באוזני אנשיו מהאישים הישראלים שעמם נפגש: "הנשיא קציר מדען ולא פוליטיקאי. ראש הממשלה בגין איש מאוד מנומס ולבבי ולא הטרוריסט שראינו מול עינינו. גנרל משה דיין איש חביב ואינו כה מפחיד. גנרל ויצמן אוהב להתלוצץ. גנרל שרון נראה כאיש האוהב לאכול ולשתות. ואילו גולדה אינה המכשפה שתיארו אותה תמיד, אלא סבתא חייכנית ומאוד אנושית...".

המצרים התכוונו לשלום אמת, או שרק חשקו בסיני?

"סאדאת התכוון לשלום אמת, אבל ניכר היה שבמשלחתו לא האמינו לנו".

הדס היה ממונה על יישום הסכם השלום בתחומים השונים ולא האמין למראה עיניו. "בתקופה של כשבעה חודשים, עד פתיחת השגרירות שלנו, ביקרו 35 אלף ישראלים במצרים", הוא מציין. "לעומתנו, המצרים לא כאלה נוסעים גדולים. הם לא מיהרו. כששאלתי איש עסקים מצרי מדוע לא בא אלינו, הוא השיב בשאלה – 'מה יש לי לחפש בישראל לבילוי?'"