בראשית המשבר בלוב נמצאו חברים בשמאל שהאמינו שצריך לתמוך ביוזמת ארה"ב ונאט"ו להתערב בלוב, כדי למנוע אסון
הומניטרי. כאשר התבררה המטרה האמיתית של המערב ה"נאור", והעמיקה ההבנה שמדובר בהשתלטות על ארץ עשירת נפט, התמיכה הצטמצמה. אנו עדים למלחמת אזרחים בלוב, ולתמיכת ארה"ב וגרורותיה ב"מורדים" שאיש אינו יודע מי הם. יש להניח שהממשלה החדשה בלוב תורכב לפי האינטרסים של ארה"ב. השמאל הולך ומתאחד סביב הדרישה לסילוק כוחות ארה"ב-נאט"ו מלוב. כוחות אלה אינם הפתרון, הם חלק מהבעיה.
השימוש בשיטת ה"התערבות ההומניטרית" הפך לכלי המאפשר לארצות ההון הגדול להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, כולל בהתערבות צבאית. תמיד יש נימוקים נאצלים המצדיקים זאת. נימוקים אלה אינם יותר מהסוואת האינטרסים של מעצמות המערב. ההתקפה על עירק הוכיחה את הצביעות בשיטה.
היום האזור שלנו מספק הוכחות נוספות לכזב ב"התערבות ההומניטרית". התסריט ברקע הפלישה ללוב אינו עומד במבחן ההיגיון והצדק. לא הוכח שפני המשטר בלוב היו לרצח עם, ולא הוכח שהתקפה רצחנית על לוב היא הדרך היחידה למנוע שואת מלחמה. יש יסוד להאשמת משטר קדאפי בפשעים נגד אזרחי ארצו, אך תופעות כאלה שכיחות באזור. אפילו לא היינו פוסלים התערבות עקרונית, אין הוכחות ודאיות לממדי המעשים. יש חשש שהתסריט בושל כדי לשמש אליבי להתערבות מהירה.
השילוש הקדוש של אובמה, קמרון וסרקוזי לא הזעיק את האו"ם נגד פלישת ערב הסעודית לבחריין, פלישה הסותרת את מגילת האו"ם. בבחריין ננקטת תוקפנות בלתי לגאלית, ומשבר הומניטרי הולך ומעמיק. אך ערב הסעודית היא בת הברית המרכזית של ארה"ב באזור. נשיא תימן, סלאח, שולט ביד ברזל בארצו 40 שנה בגיבוי אמריקני. לאחרונה שוקלים האמריקנים להחליפו בגין ביצועים כושלים. הדבר מטופל כעניין אמריקני פנימי...
הצגת הדמוקרטיה בסוריה ובאירן מחייבת גישה כוללת. שלטון השילוש הקדוש של אובמה, קמרון וסרקוזי באזור הוא שלטון של אלימות. יש מאמץ תעמולתי להוכיח שאין הבדל בין סוריה ואירן לבין העריצים המשרתים את וושינגטון בנאמנות נגד עמיהם. שתי הארצות הללו ניצבות בפני סכנת תוקפנות מצד המעצמה הגרעינית ארה"ב והמעצמה הגרעינית (לפי מקורות זרים) ישראל. חטאן החמור הוא סירובן להשתלב אסטרטגית וכלכלית במערך של ארה"ב. למשטרים אלה יש נטייה להגדיר כל פעילות מחאתית כפעולה חתרנית,
ולכן קיימת דרישה צודקת בדעת הקהל הדמוקרטית לכבד את זכויות העם.
התומכים בעצמאות סוריה ואירן מדגישים את חשיבות השינויים הדמוקרטיים, כדי לבסס את התמיכה העממית במדינות אלו, הנחוצה כדי לחסום תוקפנות אפשרית. המגמות הניאו-ליברליות המסתמנות בשתי המדינות, על רקע המשבר הכלכלי הבינלאומי, הן ההפך ממה שדרוש לחיזוק התמיכה העממית בשתי הממשלות.
בשמאל עקבנו עד כה אחרי ההפגנות בכיכר תחריר בתקווה ובדאגה. אין להימנע מתקופת מעבר בין ההתקוממות של העם לבין הרכבת ממשל דמוקרטי חדש. אך בינתיים צובר הצבא, במצרים ובתוניסיה, עוצמה רבה, שניתנה כפיקדון לחסימת ניסיונות של חוגים הקשורים ברודנים המודחים - לחזור לשלטון. במצרים מדברים על הסכם בין הצבא ובין האחים המוסלמים.
בכל מהפכה, אם לא מתקדמים - נסוגים. למרות אביב העמים בעולם הערבי, עדיין יש כוחות חזקים במצרים שמבקשים לכונן משטר של מובארק ללא מובארק. השמאל התומך בתהליך המהפכני מייחל לפרוגראמה לוחמת חדשה, שתציג יעדים מדיניים, חברתיים וכלכליים שבלעדיהם אין לגבש חזית עממית רחבה.
ידוע שכיום השמאל אינו גורם חזק בעולם הערבי. יש לשער שכוחות השמאל יתעצמו על רקע המצב המהפכני המעמיק. המורשת של ג'מאל עבד-אל-נאצר אמורה לשמש מקור רעיוני מגייס. הכרחי לבנות מודל של עצמאות לאומית מדינית. הצעד הראשון צריך להיות איחוי הקרע המסוכן עם אירן.
הצלחת המהפכה הדמוקרטית הערבית תלויה בהתוויית דרך המפנה עורף לכלכלה הניאו-ליברלית שזכתה לפריחה במשטר מובארק. יש לאחל לעם במצרים ולעם בתוניסיה שיחדשו את התנופה המהפכנית הבנויה על תמורות יסוד בפוליטיקה ובחברה.
