קבלת החלטות בעצרת הכללית של האו"ם נעשית על בסיס של
זכות הצבעה אחת לכל מדינה חברה. הדבר אולי משקף את העיקרון של השוויון בין המדינות הריבוניות החברות, אך אין ספק שמצב שבו למיקרונזיה ולסין יש משקל שווה אינו משקף מציאות פוליטית. שעל כן נזהרו מנסחי מגילת האו"ם שלא לתת לעצרת הכללית סמכות ביצועית או חקיקתית. מלבד בעניינים של נוהל ותקציב, כל החלטות העצרת הכללית הן בגדר של המלצות בלבד. הגוף המרכזי האחר של האו"ם הוא מועצת הביטחון, שהוענקה לה האחריות העיקרית בנושאים של שמירה על הביטחון והשלום הבינלאומיים. בניגוד לעצרת הכללית, החלטות מועצת הביטחון מחייבות אם הן מאומצות תחת פרק VII של מגילת האו"ם.
בשנים הראשונות של המלחמה הקרה השתמשה ברית המועצות בזכות הווטו שלה במועצת הביטחון על-מנת למנוע החלטות נגד צפון קוריאה. באותה עת, העצרת הכללית של האו"ם נשלטה על-ידי מדינות המערב, ועל-מנת לנסות ולעקוף את מועצת הביטחון שנמצאה במצב של "קיפאון תמידי", יזמה ארצות הברית את החלטת העצרת הכללית 377 שמכונה "החלטת איחוד למען השלום". בהחלטה הוכרז שבמצב שבו מועצת הביטחון אינה יכולה להגיע להחלטה בגלל וטו, אפשר יהיה לכנס ישיבה מיוחדת של העצרת הכללית "בכוונה להגיע להמלצות מתאימות בדבר צעדים משותפים... כולל השימוש בכוח, אם יעלה הצורך בכך". החלטות כאלו טעונות אימוץ ברוב של שני שליש בישיבת חירום מיוחדת של העצרת. בשל הרוב האנטי ישראלי האוטומטי שקיים כיום בעצרת, נעשה לעתים קרובות שימוש בהחלטת "איחוד למען השלום" לגינוי מדיניות ישראלית. אלא שהחלטות שמאומצות בישיבות כאלה עדיין אינן אלא בגדר המלצות בלבד, ואינן מחייבות.
קיימים דיווחים על כך, שבספטמבר 2011 תנסה המשלחת הפלשתינית לאו"ם, שיש לה מעמד של משקיפה בארגון, להציג החלטה חדשה של "איחוד למען השלום". יש מספר תסריטים אפשריים להחלטה כזו. האפשרות הסבירה ביותר תהיה קריאה להכרה במדינה פלשתינית בגבולות 1967. למעשה החלטה זו נתקבלה כבר בעצרת הכללית של "איחוד למען השלום" ב-2003 בחסות ערבית וקראה "להצהיר על הצורך לסיים את הסכסוך על בסיס פתרון לפיו שתי המדינות, ישראל והמדינה הפלשתינית, יחיו זו לצד זו בשלום ובביטחון על בסיס קווי שביתת הנשק של 1949". אם תאומץ, תעניק החלטה חדשה זו לפלשתינים תמיכה בינלאומית נוספת בדרישתם לחזרה לגבולות 1967. החלטה כזו לא תחייב את ישראל או כל מדינה אחרת, אפילו לא את המדינות שהצביעו עבור ההחלטה. בהתאם למשפט הבינלאומי, מלבד במקרים שבהם גבול קודם עובר בירושה למדינות החדשות, ניתן לקבוע גבולות אך ורק על-ידי הסכמה בין המדינות הנוגעות בדבר שהרי אין לאף גוף של האו"ם הסמכות לקבוע גבולות.
אם תתקבל החלטה של העצרת הכללית שמכירה במדינה פלשתינית, אין פירושה קבלתה של פלשתין כחברה באו"ם. על-מנת להתקבל כחברה באו"ם על הפלשתינים להכריז באופן רשמי על היותם מדינה, פעולה שהם נמנעו מלבצעה עד כה. אם יכריזו הפלשתינים באורח חד-צדדי על היותם מדינה, תהיה זו הפרה של
הסכם אוסלו ושל מפת הדרכים למזרח התיכון, אך עשויה להיות לכך השפעה מועילה של שינוי הדימוי הנוכחי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, מסכסוך של עם חסר מולדת תחת כיבוש צבאי לסכסוך גבולות מינורי בין שתי מדינות שכנות.
גם אם הפלשתינים יכריזו על כינון מדינה משלהם, העצרת הכללית תוכל לקבל את פלשתין כחברה באו"ם רק אם תהיה המלצה לכך ממועצת הביטחון. בחוות דעת מייעצת מ-1950 הצהיר בית הדין הבינלאומי במפורש ש"העצרת הכללית יכולה רק להחליט לקבל [מדינה חברה חדשה] על-פי המלצה של מועצת הביטחון", וקבלה של מדינה לחברות באו"ם אינה יכולה להיעשות "על-ידי החלטה של העצרת הכללית, בעוד מועצת הביטחון לא העבירה החלטה לקבלתה ככזו". מועצת הביטחון יכולה לתת המלצה כזו רק אם היא קובעת שהפלשתינים ממלאים אחר דרישות המשפט הבינלאומי להכרה. דרישות אלו הן שלמדינה המבקשת להצטרף כחברה באו"ם יש ממשלה אפקטיבית, אוכלוסיה קבועה, שטחים מוגדרים ויכולת לנהל יחסים בינלאומיים. אולם, אין צורך שיהיו למדינה גבולות מוגדרים כל עוד יש לה שטחים כלשהם שנמצאים תחת שליטה אפקטיבית. המלצה של מועצת הביטחון אינה יכולה להיות מאומצת אם חבר קבוע של מועצת הביטחון מטיל וטו על ההחלטה.
תסריט נוסף אחר, פחות סביר, הוא שהעצרת הכללית תקרא למשטר נאמנות של האו"ם שיחליף את ישראל בגדה המערבית ובעזה. המנדט של חבר הלאומים לפלשתינה יכול לשמש כתקדים, וכך גם המקרים שבהם האו"ם לקח על עצמו תפקיד של משטר נאמנות בנמיביה, במזרח טימור, ובקוסובו. באשר לפלשתינים, הבאת הצעת חסות כזו מצדם פירושה שהם אינם רואים עצמם כבשלים עדיין לקבל מעמד של מדינה. אין זה סביר שהם יצאו בהכרזה כזאת. יתירה מכך, מדינות רבות החברות באו"ם עשויות להירתע מכך שהאו"ם יקבל על עצמו משימה יקרה וכפוית טובה כל כך. הם וודאי יזכרו את ההיסטוריה האומללה של הבריטים כשלטון מנדטורי.
תסריט אפשרי שלישי הוא שהעצרת הכללית תבקש מבית הדין הבינלאומי לתת חוות דעת מייעצת, שמאשרת, שקווי שביתת הנשק של 1949 הם הגבולות של המדינה הפלשתינית. אולם, בקשה לחוות דעת על גבולות שביתת הנשק של 1949 עלולה להביא להכשלה של הפלשתינים את עצמם, משום שיהיה זה קשה ביותר לבית הדין הבינלאומי להגיע למסקנה שגבולות שביתת הנשק הזמניים שהפרידו בין ישראל לירדן מהווים גבולות בינלאומיים מחייבים. בחוות הדעת המייעצת של בית הדין מ-2004 על גדר ההפרדה (ה"חומה") ב"שטחים הפלשתינים המוחזקים", חוות דעת שנתבקשה בהחלטת "איחוד למען שלום" של עצרת האו"ם, ביוזמה ערבית, נמנע בית הדין מפסיקה כזו ביחס לקווי שביתת הנשק מ-1949.
הסוגיה שנותרת בבסיסם של הדברים היא שהעצרת הכללית של האו"ם יכולה לאמץ אך ורק המלצות שאינן מחייבות. העצרת אינה יכולה לקבוע גבולות, ואינה יכולה להעניק מעמד של מדינה. גבולות בין ישראל והמדינה הפלשתינית העתידה יכולים להיקבע אך ורק על-ידי הסכם בין שני הצדדים. הקהילה הבינלאומית יכולה לעודד הסכם, או להפריע להשגת הסכם, אך היא אינה יכולה להחליף את הצדדים בסוגיה זו.
