"אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר"... זהו השיר עימו כל חתן בן-ישיבה שהתחנך בחברה החרדית מסיים את חתונתו, כשהסבתות מציצות מבעד למחיצות שהוסטו להן קמעה, כשהכלה יושבת במרכז המעגל כשדמעות מאיימות למרוח את כל כמויות האיפור שעל פניה, ורק לאחר הזהרות חוזרות ונשנות של אם הכלה לבל תעז למרר בבכי חוזרת לה הדמעה למקומה.
כן, אין ספק שהחתונות המתקיימות בציבור החרדי הן החתונות הכי שמחות והכי משמחות שיש ברחבי הגלובוס. לא שותים בהן כמויות של אלכוהול, אין פרוז'קטורים צבעוניים שגורמים לך מחשבות הזויות, אין זיקוקי דינור שמתאימים יותר לאירועי טקס נעילת המכבייה, הכלה לא מחליפה ארבע שמלות ערב כאילו מדובר במנחת טקס האוסקר, אין רכבי פאר שמביאים את הזוג המאושר לגן אירועים שסופו לא נראה, וכן, מה לעשות... גם המעטפות בהרבה פחות נפוחות כי בכל זאת מדובר בחתונה ולא באירוע התרמה לזוג שנזקק להשתלת כליה בחו"ל. וכמובן שהחתן לא לובש חליפה שהוזמנה מכיכר המדינה באלפים רבים של שקלים...
בחתונות שנערכות בבני ברק השתייה בסיסית מאוד וזולה, כשכמובן אין מה לדבר על אלכוהול שנצרך רק בחג הפורים. ובמקום זיקוקי דינור יש את הליצן התורן שירים על גבי שיניו בקבוק של בירה ריק שדאגו להשיג לו מהסופרמרקט שנושק לאולם השמחות. הכלה החרדית לובשת שמלת כלה ששוויה לא עולה על שמלת ערב של אחות החתן. החתן החרדי יגיע תמיד לחתונה בפורד פוקוס שדאגו לו חבריו מהישיבה והכלה תסתפק לעיתים גם במונית, לא לפני שהנהג ידרוש מהמשפחה לשלם את סכום המונה. וכמובן שהצ'קים הגולשים להם לתוך הכספת תמיד יהיו בסכומים שיזכירו לנו את המילה ח"י או מילה אחרת שהומצאה זה עתה, שבגימטריה פשוטה לא תעלה על סכום של מאתיים זוז. החתן תמיד ייכנס לחופה בחליפה שחבריו כבר זכו להכיר, עם תו זהה לחנות שהם קיבלו ממנה את החליפה כשהם התחתנו זה מכבר. וכמובן שהאוכל המוגש בחתונה החרדית תמיד יהיה חייב להזכיר לנו את חורבן ירושלים, כשהרוטב של הבורקס גורם לאורח לתהות היכן החנה את רכבו, כי בטוח הוא שמוגש לו הג'לי של תום החתונה.
אבל האורח החרדי לא סובל ואפילו ממש נהנה, ולו בגלל שהחתונה החרדית היא אירוע של שמחה אמיתית, כשאת כל תשומת הלב מפנים המשפחה והחברים בצורך לשמח את החתן והכלה, כשכל נער שאין חשש שיירמס במעגל הבוגרים מתגייס בהתלהבות אל תוך המעגל שממהר להיחתך לו רק מפאת כמות המרקדים העצומה שדואגת לפתוח מעגל חדש. האמת שיש רק מה לקנא באורח החרדי שחוזר לביתו בתחושת סיפוק והתעלות עצומה שכנראה לא נראית בחתונות של ציבור לא-שומרי מצוות.
הכל טוב ויפה וראוי לשבח ולהערכה כשמדובר בזוג שיודע לאן פניו מועדות, ורק במקרה שהחתן והכלה שלא ידעו בן/בת זוג מימיהם, באמת למדו והודרכו בידי הטובים שבתחום, ורק במקרה שהחתן המהולל לא חושב שכלתו היא גבר בגוף של אישה ולהפך.
חייבים להודות שבתחום הזה הציבור החרדי לוקה ובגדול... אלפי בנים ובנות בגיל העשרה מתחתנים ללא שום הכנה בסיסית וראשונית. ילדים וילדות אלו לא חוו בכל שנות קיומם זוגיות מהי ובן/בת זוג הופך לשפן ניסיונות, כשברוב המקרים בני הזוג כלל לא מודעים לבעיה כי לא היה להם שום מודל לחיקוי ובוודאי שאין להאשימם בכך, כי ראשי הישיבות והסמינרים לא טורחים לנסות ללמד את תלמידיהם מהי משפחה, ומהי זוגיות, ומהי אהבה, וכל ההתמקדות היא בלימודי ההלכות שכמובן חשובות מאוד, אבל אין להם כל ערך אם בני הזוג לא מאושרים.
ברור שתמיד יבואו האנשים שיודעים לייצג את הציבור ויציגו בפנינו נתונים המראים על אחוזי גירושין נמוכים מכלל האוכלוסיה, נכון. אתם צודקים... אין כמעט גירושים בקרב הציבור החרדי, אבל זה לא בגלל שאצלם האהבה פורחת משאר אוכלוסיית העולם, אלא ששם פשוט לא מקובל להתגרש רק מפני שבשנה הבאה, כשאח החתן יגיע לפרקו, אף משפחה שמחשיבה עצמה משפחה טובה לא תרצה להשתדך למשפחה זו. אגב, אם נתבונן לרגע אל עבר בני דודנו המוסלמים, גם אצלם אחוזי הגירושין נמוכים מכלל אוכלוסיית העולם ואף אחד לא באמת חושב שהאישה הערבייה מאושרת יותר מכלל נשות ישראל.
ימי ספירת העומר מתחילים מיד לאחר הפסח ובימים אלה לא מתחתנים ולא שמחים. מה שנשאר לנו לקוות הוא שבימים אלה מישהו שחשובה לו המשפחה החרדית ושיש בידו את הכוח לשנות, ירים את הכפפה ויעשה חושבים ויציג תוכנית שתשנה מהקצה אל הקצה את הגישה לעניין המשפחתי החרדי, כדי שהשיר "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" יתנגן לו גם לאחר עשרים שנות נישואין, ואפילו טישו לא תטרח האישה לחפש כדי לנגב את הדמעות, אלא תיתן להן לזלוג בהנאה על הלחיים שכבר הספיקו ברוב השנים להיסדק קמעה, והמלח שבדמעות הופך במקרה זה לסוכר, ואפילו לסוכר טוב למחלת הסוכרת שהתפרצה בגוף (לא עלינו) ברבות השנים...
