ביהמ"ש העליון (השופטת בייניש) דחה (א', 28.11.04) בקשה לקיום דיון נוסף אותה ביקשה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלה כנגדה עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים.
עתירת הוועדה לקיומו של דיון נוסף הופנתה כנגד קביעות שנקבעו בפסק הדין של ביהמ"ש העליון לצורך ההכרעה בשאלה האם השתנה מצבה של הוועדה לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה של העמותה. בין היתר, טענה הוועדה כי חלק מהקביעות בפסק הדין של העליון מהוות הלכות חדשות שטרם נדונו בבית המשפט העליון והמדובר בהלכות חשובות וקשות, לפיכך יש לאפשר הליך של דיון נוסף.
העתירה לדיון נוסף הוגשה לאחר שבית המשפט העליון (הנשיא א' ברק והשופטים י' אנגלרד וא' פרוקצ'יה) בע"א 6805/99 קיבלו את ערעור תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים וקבעו כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי.
פסק הדין עוסק בתכנית בניין ערים 2496א', שאושרה בשנת 1989 אשר הורתה על איחוד וחלוקה מחדש של מגרשים במיתחם בן 18 דונם בכניסה לירושלים. התכנית נעשתה בלא הסכמת הבעלים, בהתאם לסעיף 122 לחוק התכנון והבניה. בינואר 1996, שבע שנים לאחר שאושרה התוכנית, הגישה עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים, עמותה רשומה שבבעלותה חטיבת קרקע בשטח של כ-3287 מ"ר הכלולה בתחום התכנית - תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בנושא.
העמותה טענה אז כי תוכנית החלוקה האמורה הפרה את האיזון היחסי בשווי המגרשים הכלולים בתחום התכנית באופן שהשווי היחסי של מקרקעיה ירד, ועל כן תבעה היא מהוועדה המקומית תשלומי איזון בסכום של כ-3.5 מיליון ש"ח.
תביעה זו אשר הוגשה יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, נדחתה בבית-המשפט המחוזי מטעמים של שיהוי, מבלי שנקבעו ממצאים לגופה של התביעה וללא הכרעה בשאלה אם עומדת למשיבה זכות לתשלומי איזון ומהו שיעורם.
בית המשפט המחוזי קבע כי דחיית תביעה מטעמי שיהוי, אף שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, תיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד - מקום שהתובע מחל בהתנהגותו על זכותו לתבוע, או מקום שעקב העיכוב בהגשת התביעה שינה הנתבע את מצבו לרעה, או כאשר מקור השיהוי נעוץ בחוסר תום-לב של התובע.
במקרה דנן, קבע אז ביהמ"ש המחוזי, הוכח כי התנהגות המשיבה העידה על ויתור על תביעתה לתשלומי איזון. כן קבע בית המשפט כי מצבה של הוועדה המקומית השתנה לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה שכן פגע בין היתר בציפיות הראויות להגנה של הוועדה המקומית ולכן ראוי לדחות התביעה מטעם זה.
על פסק דין זה ערערה העמותה בפני בית משפט העליון אשר קיבל את ערעורה והפך על פניה הן את קביעת בית המשפט המחוזי כי התנהגות המשיבה העידה על ויתור או מחילה על זכותה לקבלת הסעד הנתבע, והן את קביעתו כי מצבה של הועדה שונה לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה. כן קבע בית המשפט כי לא הוכח חוסר תום לב מצדה של העמותה. על כן קבע בית המשפט כי היסודות הנדרשים לביסוס טענת שיהוי לא הוכחו וקיבל את הערעור.
על כך הגישה הוועדה עתירה לקיומו של דיון נוסף שהופניתה כנגד קביעות שנקבעו בפסק הדין לצורך ההכרעה בשאלה האם השתנה מצבה של הועדה לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה.
הוועדה עתרה לקיום דיון נוסף נגד הקביעות של ביהמ"ש העליון כי תביעתה של הוועדה המקומית לתשלומי איזון כלפי הזוכה היא בעיקרה תביעת השבה, כי התביעה כלפי הזוכה תלויה ומותנית בתביעת הנפגע כלפי הוועדה, וכי מירוץ ההתיישנות לצורך תביעת הוועדה נגד בעל הקרקע הזוכה מתחיל כאשר הנפגע מגיש תביעה לדמי איזון נגד הוועדה.
הוועדה טענה כי קביעות אלו מהוות הלכות חדשות שטרם נדונו בבית המשפט העליון וכי מדובר בהלכות חשובות וקשות. את טענתה ביקשה העותרת לבסס, בין היתר, על הערותיהם של הנשיא ברק והשופט אנגלרד בפסק הדין, אשר התייחסו לסוגייה בצורה לא חד משמעית.
בדחותה את הבקשה לדיון נוסף כתבה השופטת בייניש: "אכן, השאלה בדבר מועד תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעת הוועדה כנגד בעל מגרש ששוויו היחסי עלה טרם נדונה בבית משפט זה. אולם, בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984".
עוד קבעה בייניש כי גם בעובדה ששופטי ההרכב הביעו את התלבטותם בשאלה זו בגוף פסק הדין והעובדה כי השופט אנגלרד העיר כי הוא נוטה לדעה אחרת אין עדיין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף.
בייניש הדגישה שוב כי נוכח עיקרון סופיות הדיון, הליך של דיון נוסף הוא הליך יוצא דופן ונדיר, ולפיכך כדי להורות על דיון נוסף "יש להשתכנע כי החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שיצאה לפני בית-משפט זה, הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש".
"לא השתכנעתי כי קיימת הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון נוסף אף מהטעם שההכרעה בין גישת השופטת פרוקצ'יה לבין הגישה לה נטה השופט אנגלרד לעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לתביעה כנגד בעלי המגרשים הזוכים, אין בה כדי להשפיע על תוצאות פסק הדין לכאן או לכאן", כתבה השופטת בייניש.
בייניש סיכמה את פסק דינה וכתבה כי "מן הראוי שהשאלות הנוגעות לבעלי המגרשים הזוכים ילובנו בהליך בו ייקחו הם חלק".
דנ"א 406/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ'
עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים.
