ישראל מחזיקה את אסירי החמאס המיועדים לשחרור במסגרת "עסקת שליט" התקועה - אכן - כאבן שאין לה הופכין בתנאים שמעוררים זעם ושאט-נפש. תנאי כליאה משובחים, מופלגים. מאסר חמישה כוכבים. הם נהנים ממנעמי החיים הקטנים, מאפשרויות בידור ופנאי. הם נהנים משירות הסעדה מעורר תיאבון. הם שואבים עידוד זה מזה, אלה מאלה. הם מפוטמים כאווזים. לא רע להם. כלום לא בוער להם. הם יכולים להמשיך להיכלא כך עוד לשנים רבות וארוכות. הם לא מהווים שום מנוף לחץ. הם אבק-אדם שמצטבר על אדני החלונות האטומים והמסורגים של כלאם. הם סתם. חלאות אדם.
בשביל מה ישראל מחזיקה בהם אם לא כקלפי מיקוח? כעונש? תנאי מאסרם דומים יותר לפרס. כנקמה? לשם מה? במי? על מה? אם כך מענישים וכך נוקמים במקומותינו, אין פליאה על כך שישראל רופסת ומתרפסת באופן שאינו מאפשר לה לשאת ולתת לא מעמדה של כוח ואף לא מעמדה של חולשה. היא אינה בת-שיח. מוכרעת על ברכיה, מבוזה, ישראל לא יכולה להציע דבר בהיעדר יכולת החלטה של מנהיגה. בשל סירובו של ראש הממשלה לקבל את תנאי מתווה העסקה שמציע לו האויב המר הוא לא יכול להשתמש בשום דבר כקלף, ודאי לא באלפי אסיריו שדבר לא בוער להם במלון המסורג שבתוכו הם חיים ונהנים ומגחכים על כולאיהם.
ישראל לא מנסה להרע את תנאי הכליאה שלהם, לא בגלוי ולא בהיחבא. היא אינה מתנכלת להם. היא אינה מנסה להפעיל לחץ באמצעות הרעת תנאיהם. היא אינה מחזיקה גם לא את המסוכנים שבהם בבידוד. היא לא מאלצת איש מהם לצאת בגלוי נגד מנהיגיהם. היא לא מכתיבה להם טקסטים בדויים. אין צורך להנפיק קלטת שלהם. בביקוריהם הקבועים והתכופים של בני משפחותיהם בכלאם הם יכולים להיווכח ממקור ראשון שלא זה בלבד שיקיריהם חיים - הם עושים חיים. יש להם אחלה חיים שבעולם. חופשיים בכלא כפי שהיו חופשיים מחוץ לו. שאהידים הוללים.
מעבר לבושה ולחרפה שבאין-האונים שמפגינה ישראל; מעבר לחוסר יכולתה ליצור אף לא קצה חוט - גלוי או סמוי - לשחרורו; מעבר לכעס שמעורר חוסר המעש והיעדר כל סיכוי לשחרורו בתנאים הנוכחיים, שבו ישראל עושה, כמובן, כל מאמץ ראוי ואפשרי אבל עם אפס תוצאות - מעבר לכל אלה אנחנו נותרים בחג הפסח תשע"א עם מלאי מיותר של אלפי אסירים שהיו אמורים לשמש קלפי מיקוח אבל ישראל מוותרת עליהם ככאלה וממשיכה להאכילם ולהשקותם, לבדרם ולשעשעם, להוציא עליהם הון תועפות ככה סתם, כאילו כלום, בעוד מי שהיה אמור להיפדות תמורתם ממשיך להיות כלוא בחדר קטן (כמשוער), טחוב ומחניק, ישן, נים-לא-נים, עם אור עכור ומתעורר אל אור מעופש אל ספירה הולכת ונמשכת של ימי המחדל המשווע, הבלתי נסלח, של הפקרתו לגורלו בשבי אויב.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
