השבוע שבתי מלונדון. עיר יפהפייה, צבעונית ומדהימה. קיים בעיר הזו מגוון רב, צבע רב, יופי רב והרבה טוב-טעם המסתיר מאחוריו היסטוריה של מאות שנים. בדרך-כלל, כאשר בני-מיננו הישראלים שבים מטיולים שכאלה, הם שבים עם רשמים חזקים מאוד על התרבות השונה אליה הם נחשפו. אבל מה? "אין כמו ישראל". גם אני שבתי עם הרבה מאוד רשמים מהטיול הזה, אבל הרשמים הובילו אותי לאמירה אחרת לחלוטין – אין כמו ישראל, אבל יש פה עוד הרבה מה לשפר ומה ללמוד. במיוחד בהקשר של התחבורה הציבורית.
הנסיעה שלי ללונדון לוותה בהרבה מאוד תופעות שאין יותר מהן כדי להזדהות עם דמות הישראלי הממוצעת: בין אם בהמתנה של שעות להמראת הטיסה כתוצאה מהעומס הרב על שדה-התעופה הבינלאומי היחיד שקיים בישראל, ובין אם בליווי הידיעות על כך ששר התחבורה מאיים לסגור את חברת "
רכבת ישראל" כתוצאה ממחדליה הרבים בתקופה האחרונה. אתם בוודאי יכולים רק לתאר את מידת ההפתעה ואת מידת ההתמוגגות שלי מן הדיוק הבריטי בו נתקלתי במהלך הטיול שלי. כל דבר מגיע בזמן, ואיחורים לא מתקבלים – אפילו לא בדקה אחת. ה-TUBE הלונדוני, כלי התחבורה בו מתגאים מרבית הלונדונים, פעל ללא לאות, בדיוק מופתי. כפי שבת-זוגי שתחיה תיארה את הדבר, הדבר נראה כמו גוש גבינה צהובה, מלאה בחורים מהם יוצאות מדי פעם בפעם בדיוק בריטי משעשע רכבות לכיוונים שונים.
אין ספק, אין כאן מקום להשוואה. המנדט הבריטי אומנם השאיר פה הרבה, אבל אין מקום להשוואה עם המקור. תרבות רבת-שנים, שהתגבשה לכדי אופי אחיד ויפהפה. תרבות ממלכתית, לה היסטוריה של מאות על מאות שנים.
אגב, פרט לרשת הרכבות התחתיות המפותחת של לונדון, התרגשתי לראות את תרבות הקריאה המפותחת. הלונדונים קוראים בכל מקום. אינני זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי אדם שנכנס לתוך בית-קפה, מזמין כוס קפה ומתחיל לקרוא. וגם אם נתקלתי בכך מדי פעם, הדבר היה מלווה בהרמת גבה תמוהה לחלוטין. הלונדונים קוראים ספרים ברכבת התחתית, בבתי-הקפה ואיפה לא בעצם.
על התרבות הבריטית בכלל, ועל התרבות הלונדונית בפרט, ניתן לפרט כאן ללא הפסקה. יש הרבה מה לומר על התרבות הזו, גם על הטוב וגם על הרע. אך הדבר שהתחברתי אליו אולי יותר מכל, וגם מתחבר למציאות הארצישראלית שלנו, הוא פעילות הרכבת התחתית בלונדון בפרט, ופעילות התחבורה הציבורית בבריטניה כולה בכלל.
על-רקע הצהרותיו של השר ישראל כץ נתקלתי בדיוק מופתי של רכבות, פעילות בטיחותית לעילא ולעילא של הרכבות, תחבורה ציבורית מפותחת וזולה, נגישה לכולם. מסתבר שללונדונים יש דבר כזה שנקרא Oyster Card, שזה כמו גלגול הרבה יותר מתקדם של ה"רב-קו" הישראלי שלא מצליח להמריא כל-כך: כרטיס תחבורה ציבורית, אותו ניתן להטעין בסכומי כסף משתנים בכל קיוסק ובכל קופה אפשריים. כרטיס התחבורה הציבורית הזה נגיש לכל סוג של תחבורה ציבורית, החל ברכבת התחתית וכלה בשיט בנהר התמזה. אם אין בבעלותך כרטיס Oyster, כנראה שאינך לונדוני אמיתי. מלבד כך, נגישות האוטובוסים והפעילות שלהם מפותחות ביותר. כלונדוני, כאשר ישנן תקלות ברכבת (וישנן כאלה, זהו כורח המציאות) ישנם פתרונות חלופיים רבים בדמות אוטובוסים, מוניות ושיט בנהר. כל עניין קווי-הלילה בלונדון הוא פאסה, מאחר שהם עלו על השיטה כבר מזמן. תרבות הבילויים בלונדון פורחת, מאחר שכולם יכולים לצאת ברוגע, לשתות ולחזור בחתיכה אחת הביתה.
בשבועות האחרונים איים שר התחבורה כץ על כך שאם לא תהיינה רפורמות מרחיקות לכת ב"רכבת ישראל", היא עלולה לעמוד בפני סכנת סגירה באזור חודש ספטמבר. אתם בוודאי מתארים לעצמכם כמה מביך לראות פתרונות תחבורתיים מתקדמים בערים אחרות בעולם, בעוד אנו צועדים במאה הקודמת בנושא הנ"ל. ועד עובדי "רכבת ישראל" איים, אגב, בשביתה בתגובה לדבריו של השר כץ.
אני תומך נלהב בדבריו של ישראל כץ. אומנם על דבריו ניתן לומר "מעט מדי ומאוחר מדי", אך בהחלט יש כאן צעד ראשון בכיוון הנכון. הבעיה איננה טמונה רק ב"רכבת ישראל", אם כי לזו יש חלק משמעותי בה. היא טמונה בכל התחבורה הציבורית בישראל. אני נדהם לראות כי מצפונם של עובדי "רכבת ישראל" שקט בזמן שאלה מאיימים בהשבתת הרכבת, מתוך הנחה כי הם מבצעים את עבודתם נאמנה. לא, הם מבצעים את עבודתם באופן המזוויע ביותר.
אולי לא בפני העובדים הזוטרים ניתן להתלונן, אך הכתובת היא בהחלט בבכירי החברה. בכירי החברה כשלו בשורה של כשלונות. יש עוד מקום רב כדי לבחון את פיתוח התחבורה בישראל. גם אם לא מדובר כאן במוניות, יש מקום רב לפתח את הרכבות בישראל, את האוטובוסים בישראל ולהפוך את כולם לנגישים הרבה יותר. ובמקום זאת, יש לנו מומחים על כל מטר רבוע שצצים כפטריות אחרי הגשם, בהנחה כי הם שיביאו את הפתרון הנחוץ לתחבורה בישראל. אגדיל ואומר אפילו כי אולי יש מקום לנפץ חברות כמו "רכבת ישראל" וכמו "אגד" לרסיסים. אולי זו תהיה הרפורמה הכוללת המתבקשת במצב בו התחבורה הישראלית שרויה בו. מעין "מבול מקראי" שימחק את כל התופעות השליליות המתקשרות עם התחבורה הישראלית, ויותיר רק את החיוביות. אם נשווה לרגע את פעילות "רכבת ישראל" לפעילות הרכבת התחתית של לונדון עצמה, נגלה כי נפח הפעילות של שני הגופים הוא כמעט זהה! ועדיין, בארץ משום-מה לא מצליחים לעלות על דרך המלך בתפעול נכון של התחבורה.
אל תבינו אותי לא נכון: אני פטריוט, אני גאה במדינתי ואני גאה להיות יהודי-ישראלי. עם-זאת, אינני מאמין כי להיות פטריוט משמעותו לעצום את עיניי אל מול התופעות השליליות שקורות בישראל, ואחר-כך לומר ביום העצמאות כי מדובר ב"להיות הכי ישראלי שיש". הבה נודה, לא הכל עובד חלק בישראל וישנן הרבה בעיות. אחת מהן היא התחבורה הציבורית בישראל, שנדמה כי מעבר לחוסר ידידותה לסביבה, זועקת לרפורמה כוללת בתוכה. בעיניי, יש למחות את כולה מעל הקרקע, על כל עובדיה, ולהקים בהשקעה כספית עצומה רשות תחבורה ציבורית שתהיה בראשות הממשלה. או אולי – אם צריך – בראשות ראשי-ערים, כפי שהדבר קורה בלונדון.
אמנם איחרנו ואת הטעות שלנו כבר ביצענו, אך זה הזמן להתעורר ולבצע שינוי כולל בנושא. אומנם מצבה של "רכבת ישראל" הוא בכי-רע, הוא כבר מזמן הפך לבדיחה מהלכת על מסילות רכבת (לתחושתי, אפילו עובדי הרכבת כבר אינם מתייחסים ברצינות לעצמם), אבל עם כל הכבוד לבעיה הנקודתית הזו, הבעיה היא נרחבת בהרבה וכוללת בתוכה גם את תחבורת האוטובוסים. כולי תקווה כי דבריו של השר כץ נחקקו בראשי מקבלי ההחלטות וכי מדובר כאן בצעד ראשון לעבר רפורמה כוללת. הפתרון איננו נשגב מבינתנו כלל וכלל: כל מה שנדרש הוא אוכלוסיה משפיעה שרוצה, ואותו אחד שיביא את הקידמה מלונדון, ויקדם את התחבורה הציבורית בארץ לרמה שמקובלת בעולם כולו. ותודה שבחרתם לנסוע "רכבת ישראל".
