הכוונה הפלשתינית להביך את ישראל על-ידי פנייה לאו"ם בחודש ספטמבר להכיר בהכרזתה החד-צדדית על הקמת מדינה, נראה בשלב הזה כמהלך מוצלח. בירושלים מתקשים מאוד להחליט כיצד להגיב. צמרת ההנהגה הישראלית קרועה בין הצורך לרצות את ממשלו של הנשיא אובמה, הדורש התקדמות בתהליך המדיני - לבין האמת הפנימית הימנית הדוחה בכל תוקף את הדרישה הזו, שהיא חסרת בסיס מציאותי. אלא שנראה כי החשש הישראלי אל מול היוזמה הפלשתינית, הוא מוגזם. הרי גם מדינה פלשתינית תצטרך להישען כלכלית, צבאית, ותעסוקתית, על ישראל. ההצגה כאילו מדינה פלשתינית עצמאית יכולה באמת לתפקד במרחב האזורי, היא מצג שווא. העובדות בשטח הן, שהרשות הפלשתינית קיימת אך ורק בגלל פעילותו הנמרצת של צה"ל, שמונע מכוחות החמאס לעלות ולהרים ראש גם ביהודה ושומרון. כלומר, משטרו הקיקיוני של אבו-מאזן אומנם תוקף את ישראל ומסב לה נזקים רבים, אבל בלעדיה אין לו קיום עצמאי. הוא עתיד להתאדות מייד, ללא רצונה הטוב של היד אותה הוא נושך.
ולכן, היחס המדיני הנכון ליוזמה הפלשתינית הוא התעלמות. אין הכוונה שישראל תטמין את הראש בחול, אלא שהיא תגיד שבכוונתה לכבד כל יוזמה פלשתינית בגבול יכולתה הממשית. זוהי אמירה חיובית מספיק ומעורפלת מספיק כדי שתשאיר בידי ישראל מרחב תמרון. מצד אחד היא תוכל במקרה הגרוע ביותר לספח אליה את כל ההתנחלויות ביו"ש, ומצד שני היא מעבירה כך את הלחץ חזרה אל המגרש הפלשתיני שיעסוק בעיקר בניחושים מה בכוונת ישראל לעשות אל מול היוזמה שלו באו"ם.
חשוב מכך, המציאות של השנתיים האחרונות בהן היוזמה המדינית נמצאת כל הזמן בצד הפלשתיני, מייצרת תמונה מעוותת של המצב האמיתי. ישראל בעיקר הגיבה בהיסטריה ליוזמות מבית מדרשו של סאלם פיאד, היסטריה שרק העניקה עוצמת יתר ליוזמות הללו, וגם ייצרה מעין נרטיב לפיו ישראל מונעת מהפלשתינים את זכותם הלגיטימית למדינה פלשתינית ביו"ש, למרות שהם כבר הגיעו לבגרות מדינית המצדיקה זאת. ואילו בפועל, מנגנון הרשות הפלשתיני רקוב מיסודו, וכוחות הביטחון הפלשתינים שקועים בעיקר במאבקים, בין השאר בשאלה מי יירש את הראיס אבו מאזן אחרי לכתו. ואין לשכוח את בריחתו של מוחמד דחלן לירדן על-רקע הטענות שהוא ניסה לבצע הפיכה פנימית בתוך הרשות.
כמה מצער שממשלת ישראל, במקום לפרסם את העובדות הללו בעולם כולו, בחרה בעיקר להילחץ מהאופנסיבה הפלשתינית נגדה, גם כאשר ברור לה שההצעות של אבו מאזן ושותפיו לקוחות מדמיונם המזרחי הפרוע.
אחת הסיבות להתנהלות השערורייתית הזו של ישראל, נובעת מכך שממשלתה מדברת בשלושה קולות מדיניים שונים, בלי היכולת לייצר הסכמה על דרך התנהלות אחת מול העולם. זה קורה כמובן משום שתיקי החוץ והביטחון נמצאים בידי פוליטיקאים שאינם חברי ליכוד. חמור מכך, גם במשרדים הממשלתיים האחרים, נראה כאילו העומדים בראשם מתאמצים להפריע בכל דרך אפשרית לראש ה
ממשלה, לשר החוץ או לשר הביטחון - שמא אלה יגזרו קופון פוליטי שלא מגיע להם. ההרגשה היא שבירושלים לא קיימת ממשלה אחת אלא אוסף של חצרות שלטוניות ביזנטיות שעסוקות בעיקר בחבלה עצמית. וזאת כשעיני כל העולם נשואות לאמירה ברורה בנושאים הביטחוניים והמדיניים.
נוהל החבלה הוביל בין השאר למצבים מבזים בהם שרים שונים בממשלה הבטיחו לממשל אובמה הבטחות מדיניות שונות. זה לא רק יצר מנופי לחץ על ראש הממשלה אלא גם הציג את ממשלת ישראל כגוף לא רציני בעיני הממשל האמריקני. כיצד ניתן לצפות מהאמריקנים לגבש עמדה ברורה מול ישראל כשהממשלה הישראלית לא מסוגלת לעשות זאת בעצמה?
כך הגענו לישראל המגמגמת אל מול הלחצים הבינלאומיים הלא מוצדקים שמפעיל עליה ממשל אובמה בסיועם הפעיל של האירופאים, במקום לשדר אחידות ועוצמה מדינית.
אז מה עושים כדי לשנות ולשפר? על ראש הממשלה להכריע באופן מיידי מאיזה שר הוא רוצה להשתחרר, האם משר החוץ ליברמן או משר הביטחון ברק. כך הוא יאותת בצורה ברורה מהי עמדתה המדינית האמיתית של ישראל בנוגע ליוזמה הפלשתינית. אמנם, במקרה ש
בנימין נתניהו ישבור שמאלה ויעדיף את ברק, תהיה לו בעיה קואליציונית קשה שאולי תוביל לבחירות מוקדמות, אולם במציאות הנוכחית בחירות הן הרע במיעוטו, לעומת התוהו ובוהו הקואליציוני והמדיני הנוכחי.
