מעטים בישראל ובקרב הפלשתינים העריכו כי מחד-גיסא שלטון הפתח בחבלי יהודה והשומרון, ומאידך-גיסא שלטון החמאס ברצועת עזה יצליחו להתאחד ליישות פוליטית שהיא אחת. עובדה ידועה היא שקיימים ביניהם הבדלים ושנאות עמוקים, במיוחד כשבעזה מתקיים לו סוג של שלטון מוסלמי קיצוני, של ארגון טרור, מול רמאללה, בה מתנהל שלטון ברוח מערבית של ארגון טרור מסוג אחר. אולם לקראת ספטמבר הקרוב, עת צפויה התכנסות העצרת הכללית של האו"ם, בה אמורה לעלות להצבעה ההצעה של הכרזה והכרה של מדינה פלשתינית בגבולות הפסקת האש של 49', קרי גבולות 67', נחוץ לשניהם, לפתח ולחמאס, להראות כלפי חוץ ישות אחת, "עם אחד". ובהיותם "עם אחד" הם כביכול מוכנים לעצמאות, להכרזה הזו של העצרת הכללית.
הסכם מינכן? בהסכם האיחוד, הפתח בראשות אבו-מאזן והחמאס בראשות הנייה, החליטו על הקמת ממשלה אחת, טכנוקרטית, כנראה ממשלת בובות, ובעוד שנה לקיים בחירות כלליות. בחירות שאת תוצאותיהן, במיוחד באזור יהודה והשומרון, מי ישורנן. כלומר, האם ישתלט החמאס על האזור הזה, שהוא עמוד השדרה של מדינת ישראל, ויקים חמאסטן נוסף?
חלק מההפתעה באיחוד נובע מהעובדה הברורה שהפערים בין שני הגורמים הללו הם עצומים ורבים. גם לא ידועה האפקטיביות של ההסכמה הזו, וכן לא ברור עד כמה תחזיק מים. עד שתעבור שנה, לא ברור מה יתרחש. שנה היא תקופת נצח במושגי המזרח התיכון. אשר על כן, מהיות הדבר לא ברור, הוא נראה יותר ויותר לא אמיתי. שקרי. הדבר נראה כמעשה פוליטי בינלאומי, שיש בו הונאה. אפילו מזכיר את ההונאה של הסכמי מינכן טרם מלחמת העולם.
אבו מאזן והחמאס איבדו את פטרונם ראוי להזכיר, כי השלטון בסוריה, בראשות באשר אסד, היה עד לאחרונה הפטרון המרכזי של החמאס מעזה, שפעל גם מדמשק. כרגע אסד עוסק במלחמה נגד אזרחי המדינה שלו, במרד שלהם נגד שלטונו. תוך כך, אסד טובח בבני עמו, דבר שבלשון המעטה איננו מתקבל באהדה בעולם הערבי והפלשתיני. ובמצב שכזה, ברור למנהיגי החמאס שבדמשק, כי לא ירחק היום והם עלולים להידרש להסתלק משם. בכל מקרה, הפטרון שלהם עסוק מאוד בעצמו. לכן, ניסה החמאס, וכנראה הצליח, למצוא לו פטרון חדש בדמות "השלטון החדש" בקהיר.
מאידך-גיסא, עם הסתלקותו של מובארק, נשיא מצרים, מתפקידו, נעלם הפטרון של הפתח, בראשות אבו מאזן. כלומר, גם לאבו מאזן אבד הפטרון. בנוסף, אבו מאזן גם נחשב בעיני חלק מהפלשתינים כמשת"פ של ישראל. ובפאניקה פוליטית שכזו, של החמאס ושל הפתח, בחרדה פן הפייסבוק, בתהליך של מרד ערבי מתפשט, יגיע גם אליהם, יגיע גם לחצר שלהם, מצאו להם ראשי הפתח והחמאס, במצוקתם המשותפת, עיתוי מתאים של איחוד מדומה. בלשון הגששים - איחוד של "כאילו", של "יעני". "יעני" עם. "יעני" עם אחד. דבר שאולי יספק את הנחוץ להם באו"ם בספטמבר הקרוב. האמנם?
הרשות הפלשתינית כמו החמאס, או החמאס כמו הרשות? יוזכר כי החמאס מוכר על-ידי "מדינות הקוורטט" כארגון טרור לכל דבר. מדינות ה"קוורטט" בהקשר מזרח-תיכוני הן: ארה"ב, מדינות האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם. לכן הכרזה זו של ה"איחוד" שבין החמאס לבין הפתח, חייבת לעבור את מבחן הדרישות לשלום של "מדינות הקוורטט". כדי להשכין שלום, בין ישראל לפלשתינים, בין היתר, הקוורטט דורש לקיים את הדברים הבאים: 1. הפסקת האלימות ונטישת הטרור; 2. הכרה בישראל; 3. כיבוד כל ההסכמים שהוסכמו עד כה בין ישראל והפלשתינים. לכל אלה מתנגד החמאס.
הפתח מרמאללה, שהסכים עד כה לתנאים אלה, הצהיר הצהרות אחרות בעת האיחוד שלו עם החמאס. הוא הצהיר כי איננו מעוניין בשלום עם ישראל אלא עדיף עבורו איחוד פלשתיני פנימי. אשר על כן, האם הרשות ברמאללה נדחפת אל עבר הקיצונים שבעולם המוסלמי? האם בעקבות ההסכם עם החמאס תשחרר לחופשי הרשות ברמאללה, לשטחי יהודה והשומרון, מחבלים, אנשי חמאס, ממתנגדיה שיושבים בבתי סוהר? האם בעזרתם ישתלט החמאס על יהודה והשומרון? האם יוגבר הטרור? ומעבר לשאלה הזו, אין ספק, שהכרזה זו של הפתח יש בה סוג של התרסה כלפי נשיא ארה"ב אובמה ומדיניותו. בקונגרס האמריקני כבר נשמעים קולות של דרישה להפסקת הסיוע האמריקני לרשות הפלשתינית.
שר החוץ ליברמן צדק בכל ההמולה הזו, המזרח-תיכונית, חוסר הוודאות בתהליכים רבים וארוכי טווח שמתרחשים לנגד עינינו בחברה הערבית על מדינותיה השונות, אשר לא אצל כולם ברורה התחנה האחרונה בתהליך, ישנם בכל זאת כמה דברים שהם בהחלט ברורים. הראשון הוא כי ישראל הדמוקרטית היא עוגן מרכזי לעולם החופשי בו. בישראל שלטון דמוקרטי יציב. לישראל צבא חזק. ולישראל גם כלכלה טובה.
במצב ובתנאים שכאלה, אין שום אפשרות ליישם פתרון קבע בין ישראל והפלשתינים. צדק שר החוץ
אביגדור ליברמן בטיעון שלו, מאז שנכנס למשרד החוץ ועוד קודם לכן, שהדבר היחיד שהוא בר-ביצוע, הוא מו"מ לפתרון זמני, מו"מ לפתרון חלקי, מו"מ לפתרון ביניים ארוך טווח. לנוכח עובדות אלו, ראוי היה לו דעת הקהל הייתה מסייעת לגרום לראשי שלוש המפלגות הגדולות, ליישב בצוותא קונצנזוס של הדרישות והנחיצות של ישראל בפתרון משבר זה. זה יועיל לעם, זה יועיל למדינה, זה יועיל לתדמית ישראל בעולם ככלל ובקרב היהדות העולמית בפרט.
