עם השנים ימי הזיכרון עוסקים יותר ויותר בְּמה המוות הזה עושה לחייהם של אלה שחייהם ממשיכים, בַחוֹסֵר האגוצנטרי על חשבון התרכזות בַאגו של המתים הצעירים, אם אפשר לומר כך. יש לכך יותר מדי לגיטימציה.
במילים אחרות: אמירות כמו "אין מי שיחבק אותי" באות בחשבון רק מפיהם של יתומים. מכל השאר, מפיהן של אלמנות, והכי נורא מפיהם של הורים שכולים, היפוך היוצרות הזה, התבטאויות כמו "אין מי שיביא לי נכדים" הן צורמות ביותר, וממחישות את חולי התקופה. הורים שכולים (בעיקר) מדברים ברדיו ובטלוויזיה כאילו שהם באיזה סשן של "טיפול פסיכולוגי" שבו ה"מטפל" דוחק בהם שלא לסטות מהתמקדות ב"דיכי" שלהם.
אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר של התרבות האנושית, בייחוד בחינוך המערבי, הוא הציפייה שהחברה, ובייחוד המשפחה מצפה מצעירים, ובייחוד הצעירים עצמם דורשים מעצמם למשכן את ההווה למען העתיד. למשל העבודות הסיזיפיות בשכר-מינימום עד שישלימו את לימודיהם. למשל מגורים בחדרים שכורים בדירות סטודנטים. למשל מסלול המכשולים הרומנטי שעוברים צעירים עד שהם מוצאים את זו שהם ממש רוצים. גם הקימה לתינוקות באמצע הלילה, באותם רגעים לא מדובר באושר גדול.
והזמרים הנמוכים-עם-הטוקסידו, שכאשר מורידים אותם מבמה של בר קודר ברחוב המסגר הם אומרים לעצמם שלא נורא, אתמול היה טוב ויהיה גם מחר, הרי מחר אנחנו מופיעים בקיסריה. אז זהו שלא, מחר אפילו ב"צוותא" אתם לא מופיעים. הכל היה סתם, מצוקה חסרת-תוחלת, איזה מטומטמים היינו, אם היינו יודעים שמותנו כל-כך קרוב אז הרי היו לנו לאותו ערב אופציות בילוי הרבה יותר מרנינות.
שלא לדבר על כאבי התופת שעברו על החשופים-בצריח בשניות שבין התפוצצות הטנק לבין יציאת נשמתם.
מי שהקריב זה קודם-כל ובעיקר הם, בעיקרון אך ורק הם, בני-תרבות שכמוכם אמורים להביא לעולם ילדים לא למען עצמכם, לא מדובר ברכוש.
ולמי שעדיין לא הבין אנסה עוד התנסחות: הטרגדיה היא גורלו של המת, לא של החי. החי אמור להתאבל ולקונן על המת, לא על עצמו.
